בחודש מאי 2009 התגלה בגופו של אביחי סרטן ריאה מפושט ושני גידולים (גרורות) במוח. במשך למעלה משנה וחצי, מיום הגילוי ועד שלהי שנת 2010, הוא כתב ותיעד את המציאות אליה נקלע. ספר זה הוא פרי כתיבתו המתארת בצורה גלויה וחושפנית את מאבקו במחלה ואת חייו לצידה. כיום נמצא אביחי בתהליך הבראה ומסייע רבות לחולים אחרים. הספר אינו מתיימר להיות מדריך רפואי, או להציג שיטת טיפול. זהו סיפור אישי המובא באופן אותנטי, כפי שהתרחש במציאות, ונכתב "בגובה העיניים ובשפת בני אדם". קריאת ספר זה יכולה לסייע רבות, לחולים, קרוביהם, רופאים ומטפלים וכל מי שמתעניין במחלה. הסרטן אינו רק טרגדיה. הוא יכול להוות הזדמנות לשינוי. בעקבות המחלה החל אביחי לכתוב ומאז אינו מפסיק. קראתי את הספר של אביחי קמחי, ודבריו ריגשו אותי. הוא כותב בסגנון של וידוי חושפני ללא מחיצות. המאבק במחלה מתואר כדיווח מתוך התרחשות. השאלה מציקה ונוקבת: למה דווקא אני? אך במקום להסתגר בעצמו הוא יוצא לדרך של גאולה באמצעות הכתיבה. מרשומה לרשומה הוא פונה לדרך של התבוננות פנימה (אינטרוספקציה) ושל דו-שיח פנימי. הפרקים בספר הופכים לפרקים בסדרה "הישרדות", סידרה שהיא מציאות ולא ריאליטי. הכתיבה מחדדת אצל הכותב את החושים ואת הנהייה למחוזות הרוח. מרשומה לרשומה הוא עובר תהליך של זיכוך פנימי, של היטהרות, מעין תהליך מיסטי של חיפוש הניצוצות וביטול הקליפות. בתהליך זה הוא חייב לעבור את השלב הכואב של נשירת השיער עקב הטיפולים והוא כותב: "ונלחמתי וצימחתי שיער מחדש/ אך גם זה הוסר/ ועכשיו על ערפי שוב/ מתגלגל לו תלתל". התלתל מבשר את ההתחדשות, את הגאולה הקרֵבה, והכתיבה מתגלה כדרך של היחלצות מתהומות היגון, כהתמודדות עם האתגר הקשה מכולם: אתגר ההישרדות והחיים. והמסר הוא: לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים....

זהו ספר השירה השני של אביחי קמחי, בעריכת מרדכי גלדמן ובהוצאה משותפת להוצאת כרמל ירושלים והוצאת עמדה. בפר מכיל ארבעה שערים: מג'נון לילא – שירי אהבה, כעובר במצוקה- ארספואטיקה, לבנים מדממות – שירי מחאה וחברה, כתונת מדים – שירים בהשראת השירות הצבאי בקבע. הספר מכיל 75 עמודים....

בעין המצלמה שלו בדבר הקורה בעונת מעבר מצליח המשורר אביחי קמחי להמשיך ולעורר בתוך רגעי השִׁגרה האפורה האגביים קסם קטן. זהו מעין פנס כיס שירי שהוא נושא עִמו ואיתו הוא מאיר, מתחת לכורסה או מאחורי המיטה, פינות שְׁכוּחוֹת של חייו שהם חיינו. המינימליזם המדויק והפשוט הזה יש בו כל כך הרבה והוא מעורר הזדהות בקורא. יוצא אפוא שהקסם הוא ביומיום ובעיקר התקווה שמשהו טוב הגורם אושר יופיע, אפילו משהו קטן, אך טוב, כמו בשיר "כוכבים": אֵינֵךְ מְצַפָּה שֶׁלֹּא אֶכְתֹּב / שׁוּב וְשׁוּב עַל הַמָּקוֹם / מִמֶּנּוּ יָנַקְתִּי וְהַכּוֹכָבִים / שֶׁלִּוּוּ אוֹתִי // אִישׁ יוֹצֵא לְמִלְחָמוֹת / אִם חָזַר הוּא חוֹזֵר מְצֻלָּק / מוֹלִיד יְלָדִים וְהֵם / מוֹלִידִים לוֹ נְכָדִים // וְיַלְדוּתוֹ עַל פְּתָקִים / שֶׁכָּתְבוּ לוֹ אִמּוֹ וּמוֹרָתוֹ / וְעַל הַצַּלָּקוֹת בְּבִרְכָּיו / בְּמַרְפֵּקָיו וּבְלִבּוֹ // אַחֲרֵי שֶׁיַּעַזְבוּ אֶת הָעִיר / קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁיִּתְגַּעְגֵּעַ / לְרֵיחַ שְׁעוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם / בַּשַּׁבָּתוֹת בָּהֶן הָלַךְ / בְּתוֹךְ יַלְדוּתוֹ // רוֹאֶה אֶת הוֹרָיו בַּמִּרְפֶּסֶת / וְאָבִיו מְחַכֶּה לְצֵאת / שְׁלוֹשָׁה כּוֹכָבִים נראה בעליל כי לפנינו ספר המעבָר של המשורר מעיר ילדותו הלא פשוטה והקדושה ששינתה את פניה, ירושלים, אל קו מישור החוף ואל השפֵלה; אבל פעם ירושלמי תמיד ירושלמי, גם אם הלב הוא מעורב וחצוי, והרגש המאופק מתפוצץ לַקורא בַּפָּנים עם קריאת השירים....