הספר אקס ליבריס: היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושלים מגולל את קורותיהם של שלושה אירועים שהתרחשו בין כותלי הספרייה הלאומית: מפעל "אוצרות הגולה", שבמסגרתו הובאו לירושלים, לאחר מלחמת העולם השנייה, מאות אלפי ספרים שהיו שייכים ליהודים ונבזזו על ידי הנאצים; איסופם של כשלושים אלף ספרים שהיו בבעלותם של פלסטינים במהלך מלחמת 1948; ואיסופם של ספרים וכתבי יד של יהודים מתימן שהגיעו לישראל בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים של המאה העשרים. הספרים הללו מעידים על מעשה ההפרדה בין בני אדם למורשתם, ועל תביעתה של הציונות לבעלות על העבר היהודי מזה ועל העבר הטרום־ציוני של הארץ מזה; הם חושפים את זיקתה של התרבות הלאומית־ציונית לאוריינטליזם ולקולוניאליזם האירופיים, ובתוך כך את המחיקה והׁשִכחה שכפתה הציונות על חסידיה ועל נתיניה. הספר מגלה את הקרבה בין ספרות לאלימות חברתית־פוליטית, ומצייר דיוקן חדש של הספרייה הלאומית בירושלים: לא מרחב תמים, מסוגר בהיכליה הקפואים של הרוח, וגם לא אתר של היסטוריה חתומה, כי אם, מעל לכול, הווה מתמשך הנע בסבך עברו: מרחב של עוול ואי־צדק, ובה בעת אתר המזמן לנו אפשרויות לתיקון, להכרה ולסליחה. ד"ר גיש עמית השלים את לימודי התואר השלישי באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. הוא היה עמית פוסט־דוקטורט במכון ללימודים מתקדמים בברלין, וכיום הוא עמית בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית. ספרו הקול השותק: מבט אחר על ילדים בבית הספר (עם גדי אבידן וחן למפרט) ראה אור בשנת 2005 בהוצאת הקיבוץ המאוחד....

"חורבות מן ההווה" משרטט את מסלולי הנדודים של בונקרים צבאיים, שמאז ראשית המאה העשרים משוטטים בהתמדה על פני הגלובוס: בונקרים שראשיתם בדרום אפריקה של מלחמת הבורים ואחריתם בחומת ההפרדה שהקימה ישראל לאורכם של השטחים הכבושים, ואשר בתווך הוקמו באלפיהם לאורך גבולות צרפת, אנגליה וגרמניה, לחופי האוקיינוס האטלנטי, ובפנים הארץ של אלבניה תחת שנות הדיקטטורה הקומוניסטית. על־אף שסימנים של הרס והזנחה גורמים להם להיראות כשרידיו של עידן קדום, הבונקרים הללו הם חלק בלתי נפרד מתקופתנו אנו: תוצר של פורענויות המאה העשרים, חלל שבו מהדהדים עדיין קולותיהם הנשכחים של אלו שאכלסו אותם, ושל אלה שנגדם הופנו. בהכילם את עוביו של החומר ואת פגיעותו לנוכח הזמן, הבונקרים הם נופים ארכיטקטוניים של יופי מוזר, שובה לב; צורה אסתטית יקרת ערך, השופכת אור על פגיעותם ועל שבריריותם של מפעלות האדם, כדי לפתוח, מתוך החורבן והאלימות, אפשרויות חדשות של עבודת זיכרון....

"שוב ושוב עולמם של ילדים חתום בפנינו. כל שנותר לנו הוא להביט בפניהם, במחוות גופם, להאזין לשפתם – יבשת מסתורית, זרה לאין חקר, שהוגלינו ממנה לעד. בזעם או בכאב – האם יש הבדל בין השניים? – אני מידפק על דלתות נעולות, ממתין נכלם בפתח בית שאליו לא נקראתי לבוא; הבריחים נעולים, החלונות מוגפים לצמיתות. עולה בדעתי קריאתה של המורה, קריאתם של המורים כולם: תהיו איתי, תלמידים, למה אתם לא איתי, בבקשה, תהיו איתי רגע." שנות לימוד הוא תיעוד של חיי בית הספר מבעד לעיניו של מורה ומנהל. בכנות וברגישות, בפרוזה צלולה ואינטימית, מתאר גיש עמית רגעים של קרבה, תקווה וניצחונות צנועים, אך גם כישלונות, חיבוטי נפש ובדידות. זהו ספר המבקש לתת את הדעת על מורכבות המעשה החינוכי בעת הזו, על המפגש בין מורים לתלמידים, על הוראה והורות, ועל עולמה הסבוך של הילדות, שכאב ויופי משמשים בה יחדיו. גיש עמית מנהל בית ספר לחוף ים המלח. הוא בוגר בית הספר מנדל למנהיגות חינוכית ועמית מחקר לשעבר במכון ללימודים מתקדמים בברלין. שנות לימוד הוא ספרו הרביעי. ...

סֶדריק מתחיל כמו סיפור מתח: גיש עמית מדפדף בעיתון ורואה באקראי את שמו של חייל קרבי שנהרג בעזה — צעיר ישראלי־פיליפיני, בן למהגרת עבודה ולאב שגורש כשהיה ילד. הוא מזהה את פניו מיד: תלמיד שלימד פעם בתיכון בדרום תל אביב. בבית הספר הם כמעט לא החליפו מילה. עכשיו, כשכבר מאוחר מדי, הוא מנסה להתחקות אחר חייו ומותו. הוא מנהל שיחות עם אמו ועם אלמנתו, פוקד טקסי זיכרון צבאיים וקהילתיים ופוגש את חבריו מבית הספר ומהצבא. סצנות יוצאות דופן נרקמות לתוך הסיפור: תחרות מלכת יופי של הקהילה הפיליפינית, ביקור בחנות נשק בלב העיר, שיחה במועדון איגרוף, ומפגש עם תלמידים לשעבר, חבריו של סדריק, שמזכירים למחבר שגם הכתיבה עצמה כפופה להבדלי כוח: "אם היינו לבנים, לא היית כותב עלינו ככה", אומר לו אחד מהם בסוף ערב ארוך. סֶדריק אינו אלבום זיכרון. מתוך הרסיסים נבנה סיפור שלם — חד, מצחיק ומלא חיים. במקום מחאה קולנית, מציע גיש עמית קשב עמוק. סדריק הוא קינה של מורה לתלמידו, אבל גם מתווה לסיפור ישראלי אלטרנטיבי. זהו מסמך ספרותי נדיר בעוצמתו, שמבקש מקוראיו דבר פשוט: להטות אוזן ולהקשיב. / דורי מנור...