נְטוּעָה בָּאֲדָמָה אַצְמִיחַ כְּנָפַיִם" – במילים אלה, שנילי ארד בחרה לחתום בהן את ספרה החדש, אפשר לחוש היטב בנגינה המיוחדת של שירתה, המשלבת אדמה ושמים, שלווה ומעוף, היאחזות מלאת חיים בעולם הזה ודהרה פרועה למחוזות חפץ רחוקים. הדהרה, כמו ששם הספר מעיד, היא בראש ובראשונה דהרתו של הזמן על כל ממדיו – המשחית, המחַיֵה, המנחם – זמן המתגלה לא פעם בשיריה של ארד בדמות הים שתל אביב שוכנת לחופו, ים שוקט וסוער חליפות שהמשוררת כרתה עמו ברית של אוהבים.      אלא שעם הזמן והגלים דוהרות גם רוחה ומילותיה של המשוררת, ולפעמים הדהרה הזאת מטילה עליה אימה. "אֵיךְ זֶה שֶׁאַתְּ מְעִזָּה לִכְתֹּב שִׁיר שַׁעֲרוּרִיָּתִי / כָּזֶה / מְשַׁלַּחַת בְּחֶדְוָה אֶת סְפִינָתֵךְ עַל פְּנֵי מַיִם / רַבִּים?" היא שואלת באחד משיריה, ומוסיפה מיד הצעה: "מוּטָב שֶׁתְּכַסִּי בִּכְלִמָּה אֶת פָּנַיִךְ / וְתִתְנַצְּלִי בִּפְנֵי עוֹלָם / וּבוֹרְאוֹ". ההצעה אולי כנה, אבל ברור שהיא נדחית: נילי ארד לא מתנצלת ולא משתתקת אלא מתמסרת לשליחותה כמשוררת, ומגייסת לשם כך לא רק אומץ יוצא דופן אלא גם עדינות וחוכמה, שבעזרתן היא ממריאה פעם ועוד פעם, וחושפת בפנינו נופי נפש עוצרי נשימה של יופי וכמיהה.    נילי ארד כיהנה כנשיאת בית הדין הארצי לעבודה. כיום היא יו"ר עמותת שקיפות בינלאומית ישראל. 'דהרת הזמן' הוא השלישי בטרילוגיית ספרי השירה שלה שראו אור בהוצאת אבן חושן. קדמו לו 'על גב הנמר' (2016) ו'סוסי פרא' (2018).                                                                                                                                                                ...

הזינוק בשיר אל לב השמש, שהעניק לספר השירים הרביעי של נילי ארד את שמו, הוא בעצם זינוק כפול, בשני שלבים: תחילה כלפי מטה, כמעט עד לקרקעית, ואז בתנופה אדירה כלפי מעלה, עד למקום שהכל נשאב אליו: לב השמש. בשיר אחר, צריבת אלמוג, התנועה עדיין כפולה אך הפוכה בכיוונה, תחילה כלפי מעלה: להיות לנשר/ לנסוק אל לב הפסגה/ להפוך לבועת/ אוויר/ להתנפץ בקריאה/ חדה/ להמריא, ואז כלפי מטה: להיכוות מצריבת אלמוג/ להתחפר בקרקעית/ להתמסר/ לטבוע/ באנחת תאווה/ להיעלם. זוהי תנועה מפתיעה וסוחפת משום שיש בה משהו ממוקד מאוד: המשוררת מעצימה את אהבת החיים שלה עד כדי כך שהיא כמעט נעלמת בתוכה.הדגש הזה, על תנועה אנכית ועל מתח בין התעצמות והיעלמות, נובע מההקשר שבו שירי הספר נכתבו – ימי הקורונה, מגבלות התנועה וההתכנסות שאפיינו אותם, והצער, הפחד והבדידות שבאו עימם. הקושי לנוע במרחב ולהיות בין אנשים העתיק את תשומת הלב של המשוררת לתנועה בכיוון היחיד שנותר פתוח לגמרי: תנועת הרוח מעלה-מטה, הדומה לתנועה בזמן – אל הרגעים היפים ביותר השמורים בזיכרון, אל השגרה הנינוחה שאבדה, ומנגד אל מה שממתין מעבר לכל הזכרונות והזמנים: הדממה שבלב השמש. וכך, דווקא מתוך המגבלות והצער, צמחה שירה רבת יופי וכוח, שירה שכולה כמיהה. אלי הירש...