פר שירים 2002-1997...

הבוהמה הביתית היא ניסיון נואש של אישה להיוולד בתוך צורה חדשה תחנת איסוף או עצירה, שנרקחה מבליל לא ממויין של קולות שצפו ועלו ברגע של שבר בחיי הנישואים תערובת משפחתית מרוסקת, מתובלת ב׳ביטים׳ מערביים– דאדאיסטיים ובקולות בטן ׳אותנטיים׳ מן המזרח פרוטוקול פואטי של מי שנולדה כאפרת צדקה על שפת הכנרת, גדלה בשכונת 200+ בטבריה, והגיחה לעולם כמשוררת, אי–שם בשנות ה- 90 , בשם אפרת מישורי....

ביקורת: לבקר את המשוררת אפרת מישורי זה כמו ללטף קיפוד. ספרה החמישי של מישורי, "אנך ואנחה", הוא ללא ספק מספרי השירה העשירים והנועזים שראו אור בישראל בשנים האחרונות. לאורכם של 104 עמודי שירה מדגימה מישורי לקוראים כתיבה משוחררת ובלתי-תלויה מהי. "השפה לא מכירה אותי, היא רק יודעת עברית", כותבת מישורי בשיר "לגרטרוד וקורנליה מאפרת". אמנם אין השפה מכירה את מישורי – אולם מישורי עצמה מכירה את השפה על בוריה ואף עושה בה ככל העולה על רוחה. שיר אחר שיר בקובץ הוא ניסיון מחודש לחדש ולאתגר את הקורא ואת השפה עצמה. הבחנות דקות דוגמת "לבכות ולכתוב אותן האותיות /... לשתול ולתלוש אותן האותיות / לטרוח ולחרוט אותן האותיות" (מתוך "המוצא") קיימות כמעט בכל אחת משורות הספר. מישורי היא ללא ספק אמנית של תובנות סמאנטיות וריתמוס שובה. פסוקי שירתה הם הצטלבות של אינספור נתונים ואפשרויות. טקסטים אמורפיים אלו, שכמו לא נקבעו במקומם במחבש הדפוס, מתנהלים באופן ספוראדי במרחב האינסופי שבין הכתוב ובין תפיסת הקורא. כל קריאה בהם היא חוויה סינגולרית ובלתי צפויה. "חולשה היא הצד החזק שלי", מכריזה מישורי בשיר "צלב", ואכן בתפיסתה השירית ההפסד הוא הרווח וכישלון השפה הוא הניצחון האישי שלה. בסדרה של מהלכים דקונסטרוקטיביים מפרקת מישורי את השפה עד ליצירת ה"שיר" הבא: "! ! ! ! ! ! ! ! / ! ! ! ! ! ! ! / ! ! ! ! ! ! ! / ! ! ! ! ! ! ! (מתוך "הנרות"). שיר זה אמנם אינו מהשירים החזקים בספר, אך הוא מדגים על הצד הטוב ביותר את הסיכון הטמון בפואטיקה האמיצה שאימצה מישורי – דיכוטומיה. אין גוון אפור בשירתה של מישורי, אין בינוניות, יש טוב או רע, חזק או חלש, מז'וריות או כלום. יש שעטנז משונה של תבניתיות ליניארית מבית עמיחי שנמהלת בדיאלקט אבידני מלוטש. זוהי אפרת מישורי לשבט או לחסד. ויש אמת תמימה, או במילותיה של מישורי עצמה: "אם האינסוף דורך בחדר, נראה לו מה זה !"....

Thinkerbell סיפור בהמשכים של משוררת בהפסקות — קיבל את שמו מטינקרבל הפיה מפיטר פן,שמרוב שהייתה כל כך קטנה יכלה להכיל רק רגש אחד בכל פעם. ה-T בשמה המקורי התחלף כאן ל-Th וקיבל את המשמעות של "פעמון חושב". 120 פרגמנטים שיריים, העומדים כל אחד לעצמו וביחד יוצרים מסכת, עלילה פיוטית מופשטת, רצף של הבלחות שמותירות חותם. מספריה הקודמים של אפרת מישורי: 2002: "הפה הפיזי", הקיבוץ המאוחד, סידרת ריתמוס. 1999: "נשיכות של דגים קטנים", שירים וציורים, אבן-חושן. 1996: "ממרחקי אפרת", שירים 1996-1994, הקיבוץ המאוחד, אנך ואנחה, 2008, הבוהמה הביתית, 2013 בא קול ומצהיר: אני כאן בא עוד קול ומצהיר: אני כאן אני מקשיבה ורושמת. אני מקשיבה ורושמת. דיבור הוא צורה של קשב. ספר הוא אוזן הפוכה. אני מקשיבה ורושמת. אני מקשיבה ורושמת: טינקר בל כל כך קטנה עד שאינה יכולה להכיל אלא רגש אחד בכל פעם. מקהלת קולות: מקרים שעלולים להצטרף, צירופים שעלולים לקרות. נחיתות רכות, עקבות ללא צעדים, זנבות מנותקים של גופים שחמקו. עלילות חיים שהתנדפו, סיכומי ביניים סופיים. אני מקשיבה ורושמת. אני מקשיבה ורושמת:...

התוך   הַתּוֹךְ קוֹרֶה, הַתּוֹךְ קָרָה, הַתּוֹךְ מבַשְִׁיל כְּמוֹ גַּרְגֵּר בְּתוֹךְ תַּרְמיִל נוֹרָא.   הַתּוֹךְ מָתוּח, הַתּוֹךְ נמתח, הַתּוֹךְ נוֹרֶה כְּמוֹ כַּדּוּר מלִֹּע שֶׁל תּוֹתָח.   הַתּוֹךְ חָשׂוּף, הַתּוֹךְ נחֶשְָׂף, הַתּוֹךְ חוֹדֵר לְתוֹךְ הַלב כְּמוֹ בַּיתִ שֶׁעוֹמֵד   עַל סַף     כלת פרס לנדאו לשירה לשנת 2018. מנימוקי השופטים:   אפרת מישורי היא היוצרת המובהקת והמשוכללת בספרות העברית מתחילת שנות התשעים. חלוצת המשחקיות והחדשנות – כל מבנה וצורה מהות וממד נחקרו ונכתבו בשיריה עד תום  בחוכמה וידע נרחבים, בזיקה בלשנית וארוס קדוש וחמור לצד פן ליצני ומתריס. יצירתה נטועה בחקר הספרות והשפה על כל היבטיה - מן הווקאליות  והממד הפסיכופיזי ועד הפילוסופיה של הלשון בתחומי המשמעות  וההוראה. ראוי להתעכב על הגיוון והחדשנות ביצירה רבת שנים -  מאמץ החקירה המתמדת  והכוח ליצור ולהתעורר מול הכתוב והנכתב – על כל הנאמר ובחסד כוחות נפש וחדווה השמורים לנעורים אנו שמחים להעניק לאפרת מישורי את פרס לנדאו לשירה עברית....

בפואמה בארבעה חלקים מגוללת אפרת מישורי את סיפור אהבתה הסוערת לגולש גלים שרירי וצעיר ממנה בשנים רבות – מערכת יחסים יצרית ששלחה אותה לשיאים של חושניות ולתהומות של כאב. זהו ספרה הנועז ביותר של מישורי, וגם המשעשע ביותר, הנגיש ביותר, ואולי גם העמוק ביותר. כך היא מתארת אותו, במילותיה שלה: האושר הִפְשִׁיל מִכְנָסָיו וְקָרָא לִי לָבוֹא סֵרַבְתִּי מישל, אגדת קיץ, הוא ספר שרובו ככולו מסתכם בשינוי השורה האחרונה של שירי זה, הישן: לא סירבתי. להיפך. הפעם הלכתי על זה. הארכתי קיץ לארבע עונות ושלושה קיצים עד כלות כל הקִצים. המציאות היא מין סרט, לעתים מכאיב יותר ממנה, לעתים משמח יותר, ותמיד מפתיע ומקורי יותר. מישל, אגדת קיץ הוא ספר פמיניניסטי, בה במידה שהוא פמיניסטי: אולי הוא סיכום כל המישֶׁלים באשר הם וניסיון להתיידד איתם, ואולי הוא דווקא תחילתה של היכרות עם זן נשי אחר של עצמי, המשחק את כל הדמויות כולן – החל בנערת קוקה קולה שזופה, שמפזזת בחוטיני על שפת הים, עבור דרך מי שמוצאת את עצמה אם ואחות לגבר שרירי, שרוט ובלתי חדיר, וכלה במי שעונה לו מחוץ לעונה וחושפת עין חדה ויודעת-כל מבעד לרְעָלה המכסה את פניה. כמי שמרגישה לכודה בהולוגרמה, אני חושבת שכל המוטיבציה שלי לנוע בתוך הכתיבה היא לייצר אמת כנגד כל נוסחי-העצמי שהקמתי כנגדי. הנפש היא אינסופית. הזמן שמוקצב לחשיפה שלה מוגבל. להרגשתי, גם ההתקלפות היא אינסופית. תמיד יש עוד שכבה לחשוף, תמיד תמורת כל סוד שרואה אור – שניים נותרים בחושך. אפרת מישורי, על מפתנו של קיץ חדש, 2023 ...