ביקורת:
לבקר את המשוררת אפרת מישורי זה כמו ללטף קיפוד.
ספרה החמישי של מישורי, "אנך ואנחה", הוא ללא ספק מספרי השירה העשירים והנועזים שראו אור בישראל בשנים האחרונות. לאורכם של 104 עמודי שירה מדגימה מישורי לקוראים כתיבה משוחררת ובלתי-תלויה מהי. "השפה לא מכירה אותי, היא רק יודעת עברית", כותבת מישורי בשיר "לגרטרוד וקורנליה מאפרת". אמנם אין השפה מכירה את מישורי – אולם מישורי עצמה מכירה את השפה על בוריה ואף עושה בה ככל העולה על רוחה.
שיר אחר שיר בקובץ הוא ניסיון מחודש לחדש ולאתגר את הקורא ואת השפה עצמה. הבחנות דקות דוגמת "לבכות ולכתוב אותן האותיות /... לשתול ולתלוש אותן האותיות / לטרוח ולחרוט אותן האותיות" (מתוך "המוצא") קיימות כמעט בכל אחת משורות הספר. מישורי היא ללא ספק אמנית של תובנות סמאנטיות וריתמוס שובה. פסוקי שירתה הם הצטלבות של אינספור נתונים ואפשרויות. טקסטים אמורפיים אלו, שכמו לא נקבעו במקומם במחבש הדפוס, מתנהלים באופן ספוראדי במרחב האינסופי שבין הכתוב ובין תפיסת הקורא. כל קריאה בהם היא חוויה סינגולרית ובלתי צפויה.
"חולשה היא הצד החזק שלי", מכריזה מישורי בשיר "צלב", ואכן בתפיסתה השירית ההפסד הוא הרווח וכישלון השפה הוא הניצחון האישי שלה. בסדרה של מהלכים דקונסטרוקטיביים מפרקת מישורי את השפה עד ליצירת ה"שיר" הבא: "! ! ! ! ! ! ! ! / ! ! ! ! ! ! ! / ! ! ! ! ! ! ! / ! ! ! ! ! ! ! (מתוך "הנרות"). שיר זה אמנם אינו מהשירים החזקים בספר, אך הוא מדגים על הצד הטוב ביותר את הסיכון הטמון בפואטיקה האמיצה שאימצה מישורי – דיכוטומיה. אין גוון אפור בשירתה של מישורי, אין בינוניות, יש טוב או רע, חזק או חלש, מז'וריות או כלום. יש שעטנז משונה של תבניתיות ליניארית מבית עמיחי שנמהלת בדיאלקט אבידני מלוטש. זוהי אפרת מישורי לשבט או לחסד. ויש אמת תמימה, או במילותיה של מישורי עצמה: "אם האינסוף דורך בחדר, נראה לו מה זה !".