חגית ורדי גדלה בקיבוץ אלונים שבעמק יזרעאל ומזה 24 שנים חיה בארצות הברית, במדיסון, וויסקונסין. היא החלה לכתוב לפני כשלש שנים כאשר התבקשה, במסגרת סדנת תנועה, לכתוב "אסוציאציות חופשיות שאיש לא יקרא", ומאז הכתיבה היא חלק חשוב בחייה. ספרה השני "במקום לבלוע מים" וספרה השלישי "ולא היה בה מום", היוצאים במקביל, נוגעים בצדדים שונים של חייה בהווה ובעבר. "ולא היה בה מום", הפואמה לקריינית ולמקהלה מדברת, נכתבה כיומן בתקופה בה עברה טיפול בשיטת Internal Family System . בשיטה טיפולית זאת נפגש המטופל עם חלקים מתוכו אשר עוצבו בתקופות שונות בחייו ומשפיעים על אישיותו והתנהגותו בהווה. הפואמה פותחת צוהר לתהליך שעברה המחברת לאחר פגישתה עם חלקים שלא הייתה מודעת להם קודם, ואשר הכריחו אותה לעסוק בצדדים אפלים של עברה. בכתיבה כנה ואותנטית חושפת חגית את הרגשות המציפים אותה במהלך עיבוד חוויות העבר. ...

"וכל הים שומעים", ספרה החדש, הרביעי במספר של חגית ורדי, עומד כולו בסימן הגאולה. באמצעות שפה ישירה, מהממת בצלילותה, מצליחה ורדי, כבדרך נס, לפתוח את שערי הכאב לתוך עולם של חום, חמלה ונחמה: "פתאום קם אדם / לא קורבן / משפשף את העיניים / מבין שהוא כאן / לא מביט בשעון / לא בודק את השמש / יודע שלא מאוחר / / להתחיל שוב מסע / ולבדוק את המחר". התנועה של הספר הנפלא הזה היא כל הזמן קדימה ("הביטי קדימה / ולא אל העץ הכרות / פן תהיי / נציב מלח") – להיות בתנועה, לנוע ולהתנועע, לא עוד להביט אל הכרות, אלא על הצומח, לא להפוך לנציב מלח כאשתו של לוט שהביטה לאחור; אלא לדבוק במסע, גם במחיר קריעת המסכה וגילוי האמת ("טקס / קריעת המסכה / שלנו / ושלך / אולי זה יעזור / ותעזוב סוף סוף / תלך לדרכך"). אולי אז ניתן יהיה לחוש את התגשמותו של הנדר להיות חופשי, לא לרצות איש, בשקט של כמעט חצות. יקיר בן-משה וכל הים שומעים, ספרה הרביעי של חגית, חותם את הטטראלוגיה של יצירתה עד כה. קדמו לו ילדת הזכוכית (הוצאת פרדס, 2013), במקום לבלוע מים (הוצאת פרדס, 2015), ו- ולא היה בה מום (הוצאת פרדס, 2015). חגית ורדי גדלה בקיבוץ אלונים שבעמק יזרעאל ומזה 24 שנים חיה בארצות הברית, במדיסון, וויסקונסין. היא החלה לכתוב לפני כארבע שנים כאשר התבקשה, במסגרת סדנת תנועה, לכתוב "אסוציאציות חופשיות שאיש לא יקרא", ומאז הכתיבה היא חלק חשוב בחייה. ...

אם תתני לחמה להנחות אותך אִם תִּתְּנִי לַחֵמָה לְהַנְחוֹת אוֹתָךְ, הֲתֵדְעִי מְנוּחָה? אִם תִּתְּנִי לַזַּעַם לִגְאוֹת לְעֵת עֶרֶב לְנַפֵּץ אֶת קִצְפּוֹ עַל שִׁלְדֵי הַסְּלָעִים, הֲתִמְצְאִי אוֹצָרוֹת עַל חוֹל שֵׁפֶל הַבֹּקֶר? אִם תָּנִיחִי לַכַּעַס לִתְסֹס, לְהַחְמִיץ, לְטַפֵּס בְּסִמְטַת אֵין מוֹצָא, הֲתִרְוִי כְּשֶׁיִּגְלֹשׁ לַקָּנֶה? אָז הָרִימִי פָּנַיִךְ מֵעֵין הַמָּבוֹךְ וְהַרְשִׁי לַסְּדָקִים לִפְעֹר אֶת עַצְמָם, כְּשֶׁכַּעַס שָׁחֹר וְסָמִיךְ יִזְלֹג בִּכְבֵדוּת לְתוֹךְ הַיְּקוּם, שֶׁיּוּכַל לוֹ. חגית ורדי, ילידת 1950, גדלה בקיבוץ אלונים. בשנים האחרונות חיה ויוצרת בארצות־הברית. ילדת הזכוכית הוא ספר שיריה הראשון. רחל ריקליס, אחותה של חגית, ילידת 1945. חברת קיבוץ בית גוברין. למדה קליגרפיה יפנית אצל תרצה פייטן סלע....

האם תדע לעוף?אני לא יכולה לרדתצעקה מראש העץוהמשיכה לטפסואני רואה אותה עומדתוהצמרת מתנודדתהאם תדע לעוף? כשהקשיב לה הירח, ספר שיריה החדש של חגית ורדי, נוגע בתשוקת המעוף. בשירים אלו, שנעים בתפר בין שירה לריפוי, נוגעת ורדי בתשוקה העמוקה להשתחרר מן הסבל, לנתר מ"ראש העץ", לרחף, לא לגעת באדמה - ולהיחלץ מן הכאב. אלו שירים חזקים, שמצד אחד לא מהססים להצביע על קשיים, על סגירות וחנק ("הפרחים סוגרים עליה מכל עבר"), בו בזמן גם מלמדים אותנו את כוחה של הנפש להתגבר, לעצב ולפסל את "ריקוד החיים". אלו שירים הספוגים אור, כאב, חוכמה ואהבת אדם. אך יותר מכך, כבכל שירה טובה, עוצמת השירים נובעת מן השפה. ורדי בוראת את המלים בשקיפות רבה, כל מילה מונחת כמו קריסטל על הדף, במוזיקליות ובאינטימיות עמוקה. כל שיר עטוף בסימבוליזם חושני ומתאר סיטואציה שבמרכזה עומדת דמות, בגוף שלישי או ראשון. דמות אחר דמות, אנו עדים למאבק המתחולל בה, הנע במתח בין קושי לריפוי. בדרך זו יוצרת ורדי תאטרון שירי קטן, בזעיר אנפין, שדמויותיו משקפות כבדור בדולח משהו מן המודע ומן הלא-מודע, עולם מעמקים המצוי בכל אחד מאתנו. יקיר בן-משה...