אודיע אם יהיו ספוילרים

כשאני סורקת את מדף הספרים שלי, הספרים היקרים שלי, אני מגלה משהו מוזר. אני חושבת ומגיעה למסקנה שכנראה, שאהיה גדולה, אשכח מרוב הספרים ששם, הם ישכחו בתהום השכחה של מוחי והם יראו לי חסרי חשיבות. וזה דבר אבסורד, בייחוד שאני משקיעה כל כך הרבה כסף כדי לקנות אותם ומתלהבת מקנייתם. אבל למה לי? הרי בסוף אני אתן אותם למישהו ואפטר מהם. בחופש, בעוד שלוש שנים וגם אולי עשר, אבל מתישהו,

~הביקורת מכילה הרבה הרבה הרבה ספויילרים. ראו הוזהרתם~

טוב, אם קניתי ספר באנגלית כנראה שהציפיות שלי ממש גבוהות.
אבל הספר הזה ממש לא אכזב אותי. העלילה מעולה, הדמויות ממשיכות להיות מצויינות כמו במלאך מכני, והספר הזה מוכיח שוב שקסנדרה קלייר היא לא פחות מגאון.
בספר הזה יש מתח, יש דמויות מעולות, יש את ויל, את ג'ם, ואת הטסה שביניהם.
יש בגידות, יש הפתעות, יש את הסיבה להתנהגות הדי מעצבנת של ויל, ויש

~אין ספויילרים הורסי-עלילה. אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה ספויילרים בכלל~

--

אני שונאת סופים של סדרות.
אבל לפעמים הם כל כך יפים שאין לי ברירה אלא לאהוב אותם.

יש ספרים שמרגשים אותי ברמה שאני מוצאת את עצמי קוראת את אותו משפט שוב ושוב, כי יש בהם משפטים כל כך יפים.
ברוב הספרים אני קוראת את העמוד האחרון בלחישה, במיטה עם הספר על הברכיים, מצטערת שסיימתי, אבל לא מוכנה להחליף את חוויית הקריאה