סיפורו של מיקי - הנער ששרד במוראות השואה וגילה כי נשאר היחיד ממשפחתו הגדולה. הוא בחר לחיות למרות הכל, לעלות ארצה ולהקים משפחה בארץ ישראל של לפני קום המדינה. סיפורו של מיקי הוא סיפורו של דור הולך ונעלם, דור שהיה בתוך הגיהינום. דור שהקים עבורנו גן עדן פורח במסירות נפש - בדם, ביזע ובדמעות. דור שאנו יכולים רק לנסות ללכת בעקבותיו. הלוואי ונצליח. "...והרכבת המשיכה לנסוע. וכבר לא נשאר לצועקים כוח להמשיך ולצעוק. ולבוכים נגמרו הדמעות. וכולנו הפכנו פרצוף אחר של עצב אינסופי ועייפות ותימהון וזעזוע ואדישות. ושוב שריקה. הדלתות נפתחו. מצמצנו בעיניים. ברוכים הבאים לגיהינום. ברוכים הבאים לבירקנאו. היו שלום" (מתוך הספר)...

אבא הביט בי והניח ידיו על ראשי, הוא מלמל תפילה חרישית ודמעות בעיניו. "אסתר, אי"ה תצאי מכאן ואל תשכחי אף פעם מאיזה בית הגעת. תדברי על הבית. אל תשכחי. מבטיחה?" הבטתי בו בחזרה. אבא שלי בוכה. נרעדתי. עיניו הסתכלו בי במבט נחוש או שמא מתחנן? הוא רצה צשובה ואני הנהנתי בראשי. צעקות בגרמנית התקרבו אלינו. השער לתופת נפתח והתנתקנו מהרציף. שני טורים. ארוכים. ארוכים. גברים. נשים. גווים שחוחים. עצובים. סיפורה של הרבנית א. קליין מתחיל בהונגריה של טרום מלחמת העולם השנייה, עובר דרך מחנות הריכוז ומסתיים בישראל, במושב יסודות. סיפורה הוא סיפור של גבורה יהודית ושל אמונה תמימה. סיפור אישי ומרתק וביחד עם זאת סיפורו של דור הולך ונעלם. ...