"תמונה אחת בלבד נשארה לי ממשפחתי שבסלובקיה. זהו כל מה שנותר מחיים שלמים שהיו ואינם עוד. עדיין נותרו בי זיכרונות רחוקים של כפר ירוק, עצי אפרסק בפריחתם ורכבות עמוסות אנשים הנוסעים לעבר יעד לא ידוע... לעתים, כשיילדי היו עדיין קטנים וחלו במחלה כלשהי, היה מנגלה מופיע לפתע בחלומי. הוא ניצב לפני זקוף ובהרמת יד אחת סימן את גורלם של ילדיי הפעוטים: שמאלה! "לא!! לא!!" היה קוליע זועק וגופי נדרך. הייתי מתעוררת מכוסה בזיעה קרה, מנסה להשיב את עצמי אל הבית הקטן שבו חייתי... מנגלה איננו כאן. הייתי לוחשת לעצמי. ילדיי ישנים במיטותיהם ומנגלה רחוק מאוד. אינו קיים עוד"...

"עשרת היהודים מגיעים לעמוד התלייה. כל אחד מהם עומד ליד חבל אחר. טבעת החבל קרבה לראשם של הנידונים. הם משפילים עיניהם, חוששים לשאת מבטם שמא יראו מישהו מוכר בקהל: אישה, ילד... כל אהוביהם שהם מותירים אחריהם. ורגע לפני, רגע לפני שנגמר הכל משסף לפתע קולו של שלמה ז'ליחובסקי את השקט העמוק וזועק בקול גדול: "נקמה!!!". הטבעת מתהדקת. עשרת האנשים אינם עוד. גופם תלוי מתנודד. ואילו הם - אינם עוד. כשאני הולך הבחיתה נדמה לי שאני בור של זיכרטנטת, של מראות. והמראה הזה, המראה של שלמה ז'ליחובסקי וקריאתו האחרונה, יהדהדו בתוכי לעולמי עד." (מתוך הספר)...