“ביום הזיכרון הייתי בהר הרצל , כמו בכל שנה בכמעט ארבעים השנים האחרונות והבטתי סביבי: אל עשרות האנשים שעמדו ליד הקברים בחלקה שלנו, שבמהלך השנים הפכו מוכרים, כמעט כמו בני משפחה, שעברו יחד את המכה, האימה, הצער והחיים עם הצלקת הכואבת. הבטתי בהם בשעה ששרו את "התקוה" לסיום הטקס, שרו בשקט, בהרהור, בתמיהה, ובתקוה , למרות הכל . שאלתי את עצמי- מאין באה לנו תרבות השכול הזאת-זו של שקט, וראש מורם, ושפתים חשו”

“ביום הזיכרון הייתי בהר הרצל , כמו בכל שנה בכמעט ארבעים השנים האחרונות והבטתי סביבי: אל עשרות האנשים שעמדו ליד הקברים בחלקה שלנו, שבמהלך השנים הפכו מוכרים, כמעט כמו בני משפחה, שעברו יחד את המכה, האימה, הצער והחיים עם הצלקת הכואבת. הבטתי בהם בשעה ששרו את "התקוה" לסיום הטקס, שרו בשקט, בהרהור, בתמיהה, ובתקוה , למרות הכל . שאלתי את עצמי- מאין באה לנו תרבות השכול הזאת-זו של שקט, וראש מורם, ושפתים חשו”