שושנה שרירא (1917־2003)
שושנה שרירא (כהן) נולדה בקוביליאקי שבאוקראינה בט"ז באדר תרע"ז, 10 במארס 1917 לאביה המורה והסופר שמואל שרירא <שרייר> (1883־1944). למדה בגן עברי ובבית הספר "תרבות" ברובנה שבווהלין, מקום בו אביה היה מפקח ועורך עיתון ספרותי. באביב 1925 עלתה עם הוריה לארץ-ישראל. סיימה גימנסיה בתל-אביב וב-1935 נסעה לאנגליה ללמוד ספרות, בלשנות ופסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת לונדון. אחרי שובה, ערב מלחמת העולם השניה, השתקעה בתל-אביב ונתקבלה לעבוד במערכת "הבוקר". שם עבדה 16 שנים בתרגום ועריכה. החלה לפרסם סיפוריה בימי לימודיה בלונדון ('גליונות' בעריכת יצחק למדן ב-1937) ומאז פירסמה סיפורים ומאמרי ביקורת על ספרות ואמנות. זכתה במספר פרסים ספרותיים, כולל פרס קסל (על 'לחם האוהבים') ופרס אוסישקין (על 'שערי עזה'). שושנה שרירא היתה נשואה לאריאל (אריך) כהן ולהם בת - אילת אלגור גורפינקל. שושנה שרירא נפטרה בה' בניסן תשס"ג, 7 באפריל 2003.
[מקורות: אופק³, גרנות², ויקיפדיה]
ספריה:
הירוק (תל אביב : מ' ניומן, תש"ז 1947) <סיפורים>
לחם האוהבים : רומן (תל אביב : אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשי"ז 1957)
שערי עזה : רומן (תל אביב : עם עובד, תש"ך)
בזכות עצי התאנה : סיפורים (תל-אביב : עקד, תשל"א) <רישומים - אריאל כהן>
למי, למי, למי (תל-אביב : עם עובד, תשל"ג 1972)
אלמני הקש הצהובים : סיפורים במלאת שבעים שנה לתל-אביב (תל-אביב : יחדיו, תשל"ט 1979)
אלמני הקש הצהובים : הזמן התל אביבי (ירושלים : כרמל, תשס"ט 2009) <עורכת המהד' השניה, תחקיר ונספחים - אילת אלגור גורפינקל>
והיו הנעלים מאושרות : יומן מכתבים 1942־1946 (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011) <"סופרת תל-אביבית צעירה מתכתבת עם בעלה בבריגדה היהודית"> <התכתבות בין שושנה שרירא לאריאל כהן>
תרגום:
נתיבים בתוהו : רומן / ג'ימס הנלי (תל אביב : צ' ליינמן, תש"ו)
אהבה וגאוה / ג'יין אוסטין (תל-אביב : מ' ניומן, תשי"ב)

שושנה שרירא (1917־2003)
שושנה שרירא (כהן) נולדה בקוביליאקי שבאוקראינה בט"ז באדר תרע"ז, 10 במארס 1917 לאביה המורה והסופר שמואל שרירא <שרייר> (1883־1944). למדה בגן עברי ובבית הספר "תרבות" ברובנה שבווהלין, מקום בו אביה היה מפקח ועורך עיתון ספרותי. באביב 1925 עלתה עם הוריה לארץ-ישראל. סיימה גימנסיה בתל-אביב וב-1935 נסעה לאנגליה ללמוד ספרות, בלשנות ופסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת לונדון. אחרי שובה, ערב מלחמת העולם השניה, השתקעה בתל-אביב ונתקבלה לעבוד במערכת "הבוקר". שם עבדה 16 שנים בתרגום ועריכה. החלה לפרסם סיפוריה בימי לימודיה בלונדון ('גליונות' בעריכת יצחק למדן ב-1937) ומאז פירסמה סיפורים ומאמרי ביקורת על ספרות ואמנות. זכתה במספר פרסים ספרותיים, כולל פרס קסל (על 'לחם האוהבים') ופרס אוסישקין (על 'שערי עזה'). שושנה שרירא היתה נשואה לאריאל (אריך) כהן ולהם בת - אילת אלגור גורפינקל. שושנה שרירא נפטרה בה' בניסן תשס"ג, 7 באפריל 2003.
[מקורות: אופק³, גרנות², ויקיפדיה]
ספריה:
הירוק (תל אביב : מ' ניומן, תש"ז 1947) <סיפורים>
לחם האוהבים : רומן (תל אביב : אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשי"ז 1957)
שערי עזה : רומן (תל אביב : עם עובד, תש"ך)
בזכות עצי התאנה : סיפורים (תל-אביב : עקד, תשל"א) <רישומים - אריאל כהן>
למי, למי, למי (תל-אביב : עם עובד, תשל"ג 1972)
אלמני הקש הצהובים : סיפורים במלאת שבעים שנה לתל-אביב (תל-אביב : יחדיו, תשל"ט 1979)
אלמני הקש הצהובים : הזמן התל אביבי (ירושלים : כרמל, תשס"ט 2009) <עורכת המהד' השניה, תחקיר ונספחים - אילת אלגור גורפינקל>
והיו הנעלים מאושרות : יומן מכתבים 1942־1946 (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011) <"סופרת תל-אביבית צעירה מתכתבת עם בעלה בבריגדה היהודית"> <התכתבות בין שושנה שרירא לאריאל כהן>
תרגום:
נתיבים בתוהו : רומן / ג'ימס הנלי (תל אביב : צ' ליינמן, תש"ו)
אהבה וגאוה / ג'יין אוסטין (תל-אביב : מ' ניומן, תשי"ב)