בעט חד כסכין מנתחים, מצייר נפתלי גולומב תמונה קשה ביותר של הקונפליקטים הלאומיים והחברתיים המאפיינים את ישראל בפתח המאה העשרים ואחת. "שולחן ערוך" מעמת את הקורא מול המציאות וההיסטוריה הישראלית על מכלול בעיותיה. עוצמת הספר אינה רק בהעמדת מראה מכאיבה מול כל אחד מאתנו, אלא ביכולתו של גולומב לנסח בצורה בהירה מחשבות המטרידות רבים, ולפשט את הנושאים המעסיקים בעצם ימים אלה את החברה בישראל. גולומב מתמודד עם שאלות המעסיקות כל אדם חושב בישראל, ומנסח תשובות לא פשוטות ולא נוחות. מה שמעסיק את גולומב, המגדיר עצמו בראש ובראשונה כהומניסט, ולדאבוני, מהזן ההולך ונכחד, הוא העיקר האנושי. הוא לא עוסק במי הוא יהודי אלא בשאלה מה הוא יהודי, הוא לא עוסק במידת קדושת התנ"ך אלא במה שנאמר בו. גולומב יורה בליסטראות מכוונות היטב. המטרות דומות לאילו שטווחו בספרו הקודם "קולאז", אך הפעם הביקורת מדויקת ואקטואלית יותר: משמעות הדת, עוולות הממסד הדתי והמפלגות הדתיוית, הלאומנים הישראלים, הפשיסטים באשר הם, השנאה לערבי, היוהרה היהודית - ישראלית. אי אפשר לסיים את הסכסוך הישראלי פלסטיני על - פי שולחן ערוך דתי ומסורתי. על השולחן של גולומב ערוכים כלים שישמשו את הקורא המחשיב עצמו כחילוני, נאור, ליברלי, פלורליסט, הומניסט, או כולם גם יחד, לחשיבה והתמודדות עם המציאות הישראלית. ד"ר רון פונדק, היסטוריון. חמושה בעיפרון שלוף קראתי את כתב היד של "שולחן ערוך" ומשסיימתי היו שולי הדפים זרועים הערות, סימני קריאה וסימני שאלה לרב, אך גם פסקאות שסימנתי בעט זוהר, כפי שאני עושה בכל הספרים שבהם אני מוצאת שורות שאני רוצה שיישמרו איתי, שאוכל לשוה אליהן, שלא יישכחו ממני. הקורא אינו חייב להסכים עם גולומב, הוא רשאי להתווכח אתו - לכעוס, לתמוה, להציג שאלות, להעלות חלופות - אבל הוא איננו רשאי שלא לחשוב. כוחו של הספר בהיותו חומר למחשבה, משמעו, באור שהוא זורה על צללי חיינו בארץ האהובה והנוראה הזאת, בנקודת המבט הכל כך חדה והחלטית ועם זאת כל כך כואבת ומיוסרת. המלים האלה נכתבות בעיצומו של אוקטובר השחור, בימים ספוגי מרמה ודם, שקצם אינו נראה לעין, בעידן השלווה המדומה, שאחרי עלות ברק לשלטון, כתב נפתלי גולומב את נבואת הזעם הזאת: "במקום שהיתה צריכה לקום מדינה פלסטינית ידידותית או לפחות שאינה עוינת, תתפתח יריבות ואולי גם אינתיפאדה מחודשת. אלא שהפעם תמיכת כל הארצות השכנות לנו, שחתמו אתנו על הסכמי שלום ואלה שעדיין לא חתמו - מובטחת להם. יכולה להתפתח מלחמת טילים עקובה מדם (...) הרוגים ונכים ופצועים והרס וחורבן מה שנבנה בעמל כה רב. אחרי החורבן יתעייפו הצדדים ויחפשו דרך להתחיל במשא ומתן לשלום. מדוע לא עכשיו מדוע לא לפני?" רני טלמור, עיתונאית וסופרת....

"מדאיג אותי המספר הגדול של הערבים. ייתכן ויהיה מצב שאנו נהיה המיעוט במדינת ישראל." אומר שלמה לביא בישיבת סיעת מפא"י בכנסת ב1.8.1949 - . ח"כ אליהו כרמלי מוסיף ואומר באותה ישיבה, "אני אינני מוכן לקבל אפילו ערבי אחד... רוצה אני שמדינת ישראל תהיה כולה יהודית." ח"כ יחיאל דובדבני מרחיק לכת ומציין, "אילו היתה לנו אפשרות להגיע לפתרון בדרך של טרנספר... היינו מקבלים את הדבר." ח"כ און מנסח את משנתו בסגנון לירי, "אני נהנה עד מאוד כשנמצא אני בנסיעות מתל - אביב לחיפה ואינני מוצא ערבי בדרך." קשה להאמין שמפלגה, אשר מייסדי המדינה יצאו משורותיה, התוו לפני חמישים וארבע שנים את המשנה של הימין הקיצוני העכשווי. אם כן, האם החברה הישראלית נסחפה ימינה? עם שאלה נוקבת זו ועם שאלות מורכבות יותר, מנסה נפתלי גולומב להתמודד בספרו המבריק, תשובות אפשריות למצב בלתי אפשרי. ראייתו של נפתלי גולומב מאוזנת ומעמיקה, תהיותיו נועזות ומרתקות. הוא מזמין את הקורא לצאת למסע מצפוני - פוליטי - ריאליסטי. במצב זה נאלץ הקורא להתעמת עם התסבוכת הבלתי - אפשרית המאפיינת את חיינו כאן ועכשיו, כפרטים וכחברה. הספר מטריד ומורה על דרך חשיבה אחראית. מה שמעורר דאגה במצבנו היום הוא שיוצרים וחוקרים רבים, בניגוד לגולומב, חדלו לשאול את השאלות הנכונות מתוך חשש או מתוך התקרנפות. גולומב מגיש לנו מסמך נועז שמבחינות רבות הוא חשוב מאוד ובזכותו אנו מתייצבים אל מול גורלנו ומצפוננו. סמי מיכאל...

הפרסום ההיקפי יוצר נחשול אדיר שיש בכוחו לחדור אל תוך רשות הפרט ולעשות בה כבתוך שלו. רשות הפרט נפרצת, וכאשר יש בה סדק, קל מאוד להרחיבו וליצור מעבר חופשי אל תוך מוחו של אדם ולגנוב את דעתו. וזהו אולי עקרון היסוד של השלטון. של כל השלטון. כל פקסום יסודו ברצון לשנות את דעתו של אדם. שיהיו בני האדם דומים ככל האפשר במקום שיהיו שונים זה מזה. השם "פאשיזם" נגזר מן המילה הלאטינית FASCES- צרורות מאוגדים של זמורות וגרזן. הזמורות המאוגדים סימלו את הישות הלאומית כערך עליון: האדם הוא חלקיק במערכת של העם, המדינה, הגזע, שנמצאים מעל לכל. הממשל, הצבא, הכוח, מייצגים את הישות הלאומית ומגינים עליה. הדגל וההמנון מסמלים אותה. העבר המפואר והמיתוסים מן העבר תומכים בה. למתכונת זו מתאימים, למעשה, כל המשטרים והמדינות בצורה זו או אחרת, עם הדגשים שונים. האדם הלאומי מכיר במושג "מלחמה צודקת", והיא צודקת אם מובילי המדינה קבעו כך. הוא מכיר בכך גם ביודעו שהוא, או אחד מקרוביו או חבריו ייהרג בה, ושהוא יכול להימצא במצב שבו יצטרך להרוג. הוא מכיר במשהו, שלמענו יש להקריב את החיים, הכרחי להקריבם. הלאום הוא ערך יסודי שמכוחו קיים הפרט, שבעבורו יש לרסן את הפרט ולהפעילו בכיוון הרצוי למדינה. האם אפשר להביא לכך שבני האדם כולם ירצו להפסיק להילחם זה בזה? הרי איש מהם אינו רוצה למות ואינו משתוקק להרוג. ואם הרצון לחיות הוא האינטרס האנושי החזק ביותר- מדוע אי אפשר להביא את בני האדם כולם לקיים בכל מאודם את "לא תרצח" ללא שום יוצאים מן הכלל למיניהם שמחליפים את ה`לא` ב`כן`?...