"מדאיג אותי המספר הגדול של הערבים. ייתכן ויהיה מצב שאנו נהיה המיעוט במדינת ישראל." אומר שלמה לביא בישיבת סיעת מפא"י בכנסת ב1.8.1949 - . ח"כ אליהו כרמלי מוסיף ואומר באותה ישיבה, "אני אינני מוכן לקבל אפילו ערבי אחד... רוצה אני שמדינת ישראל תהיה כולה יהודית." ח"כ יחיאל דובדבני מרחיק לכת ומציין, "אילו היתה לנו אפשרות להגיע לפתרון בדרך של טרנספר... היינו מקבלים את הדבר." ח"כ און מנסח את משנתו בסגנון לירי, "אני נהנה עד מאוד כשנמצא אני בנסיעות מתל - אביב לחיפה ואינני מוצא ערבי בדרך." קשה להאמין שמפלגה, אשר מייסדי המדינה יצאו משורותיה, התוו לפני חמישים וארבע שנים את המשנה של הימין הקיצוני העכשווי. אם כן, האם החברה הישראלית נסחפה ימינה? עם שאלה נוקבת זו ועם שאלות מורכבות יותר, מנסה נפתלי גולומב להתמודד בספרו המבריק, תשובות אפשריות למצב בלתי אפשרי. ראייתו של נפתלי גולומב מאוזנת ומעמיקה, תהיותיו נועזות ומרתקות. הוא מזמין את הקורא לצאת למסע מצפוני - פוליטי - ריאליסטי. במצב זה נאלץ הקורא להתעמת עם התסבוכת הבלתי - אפשרית המאפיינת את חיינו כאן ועכשיו, כפרטים וכחברה. הספר מטריד ומורה על דרך חשיבה אחראית. מה שמעורר דאגה במצבנו היום הוא שיוצרים וחוקרים רבים, בניגוד לגולומב, חדלו לשאול את השאלות הנכונות מתוך חשש או מתוך התקרנפות. גולומב מגיש לנו מסמך נועז שמבחינות רבות הוא חשוב מאוד ובזכותו אנו מתייצבים אל מול גורלנו ומצפוננו. סמי מיכאל