|
|
|
1.
|
|
מעל מסגד אל-אסתקלאל ומתחת להדר הכרמל שבחיפה שמתרע שטח הריסות רחב מידות. בשלהי שנות החמישים עדיין היתה זו שכונת העוני ואדי סאליב בחיפה, שמקומה בזיכרון הישראלי נחקק בעקבות סדרת עימותים אלימים בין הדיירים לבין משטרת ישראל בקיץ 1959. ועדת החקירה, שהוקמה בעיצומן של ההתנגשויות, טבעה רבים מן המונחים המקובלים בדיון הסוציולוגי והציבורי המתייחסים ל"בעיה העדתית". ואדי סאליב הפך מילה נרדפת לאפליה, והחל תהליך ממושך של פינוי השכונה וחיסולה. העובדה ששכונה זו היתה שנים ספורות קודם לכן שכונה מוסלמית נשתכחה כליל. אפילו בכוח שמה הערבי של השכונה לא היה כדי להזכיר את עברה הפלסטיני הקרוב מאוד. 1959 דחקה את 1948, וזיכרון "העיר המעורבת" פני את מקומו לעיר העברית. ספר זה משיב לרגע את הדיירים הקודמים, אך הוא איננו מסיר את האבק מן המפתח ואיננו מושיב אותם בבתיהם. את העיסוק הרווח בתביעה זו, הממשיכה להניע תקוות פלסטיניות לצד חרדות יהודיות, ממירה המחברת בדיון עקרוני בזיכרון וברכוש. לא הטענה בדבר החזקה והעימות על הזכות לשוב, אלא נוכחותם של הדייריםהקודמים כהיעדר, עומדת במרכזו של הספר. העבר הפלסטיני, שהפך באחת ל"נכסי נפקדים", פוגש ב"בעיה העדתית" ומעניק ל"אירועי ואדי סאליב" משמעות לא מוכרת....
|
|
2.
|
|
בשליש הראשון של המאה העשרים סימלו יהדות פולין ויהדות גרמניה ישויות שונות לחלוטין, דגמים מרכזיים ונבדלים לחיים יהודיים. השמדת יהודי אירופה לא הותירה מכך דבר. הספר מתמקד ברגעיה האחרונים של מציאות פוליטית יהודית, מורכבת ומלאת סתירות ערב השואה. תוך הסתייגות מהצגת תמונה דיכוטומית של יהודי מערב אירופה ומזרח אירופה, מבחין הספר באופן ברור בין גילויים של סיגול תרבותי לבין התבוללות. המודרניזציה, לא בהכרח פוררה את השייכות האתנית, אלא סיפקה ליהודים צורות חלופיות של לכידות, אשר באו לידי ביטוי בהיערכות מחודשת של קשרים חברתיים ומוסדיים. מתן משקל ראוי לביטויים הדתיים והפוליטיים - תרבותיים המובחנים של יהדות גרמניה מאפשר הצגת ההבדלים בין יהודי גרמניה ליהודי פולין לא בסגרת המתח שבין התבוללות לבין זהות אותנטית, אלא כפועל יוצא של הרקע התרבותי והמוסדי השונה של היהודים בארצות אלו ובראש ובראשונה שאלת המעמד האזרחי והיחס בין היהודים למדינה. האזרחות היא גורם חברתי ותרבותי ראשון במעלה ולא נוסחה חוקית יבשה. ביסוד ההגדרה העצמית של יהודים בגרמניה עמדה חוויית האזרחות, ואילו ביסוד ההגדרה העצמית של יהודים בפולין ניצבה השייכות היהודית - לאומית. במתח שבין הזהויות ה"גרמנית אזרחית" וה"פולנית יהודית" מציג הספר בחינה שיטתית של התגבשות התרבות הפוליטית היהודית ערב השואה לנוכח כל הלבטים והמכשולים: הדת, האנטישמיות, המצוקה החומרית ומערכת הרווחה, פולמוס ההגירה והנסיונות לגיבוש פוליטיקה יהודית אחידה....
|
|
3.
|
|
בין מאות המכתבים המצויים בעזבונה הספרותי של המשוררת לאה גולדברג
(1970-1911) בולטת במיוחד התכתבות אחת, זו שבינה לבין חברת ילדותה מינה לנדוי.
במובן מסוים, זו חליפת המכתבים המשמעותית ביותר בעזבון, שכן במכתביה למינה לנדוי נהגה לאה גולדברג גילוי לב במידה שלא התירה לעצמה בהתכתבויות אחרות, אף לא במכתביה לאמה.
יתרה מזאת, ההתכתבות עם מינה לנדוי משלימה פרטים חיוניים אודות קורותיה של לאה גולדברג: שנות לימודיה בברלין ובבון
(1933-1930), השנה בה שימשה כמורה בגימנסיה "תרבות" בעיירה הליטאית רַסֵיְין (1934), רשמיה הראשונים לאחר עלייתה ארצה – כל אלה הם צמתים מרכזיים בחייה של לאה גולדברג הצעירה שאין להם כמעט ביטוי ביומניה.
דיוקנה של לאה גולדברג, המצטייר למקרא המכתבים הללו שונה מאוד מזה העולה ביומניה – בבחינת "צד האור" (במכתבים) לעומת "צד הצל" (ביומנים). בספר כונסו מכתביה של לאה גולדברג מגיל 12 עד 24 (מכתביה של מינה לנדוי לא הגיעו לידינו, למעט שניים), ורובם רואה כאן אור לראשונה.
סיפור חברותן של לאה גולדברג ומינה לנדוי, העולה מן המכתבים שבספר זה, פותח צוהר לעולמן הפנימי של צעירות יהודיות באירופה בין שתי מלחמות העולם.
ילדותן, נעוריהן ובחרותן של גולדברג ולנדוי הם בה בעת סיפורן האישי וסיפורו של דור: פליטוֹת מלחמת העולם הראשונה, תלמידות הגימנסיון העברי בקובנה שבליטא, סטודנטיות זרות בגרמניה הויימארית ודוקטורנטיות בגרמניה הנאצית.
כשתעלינה לארץ, באמצע שנות השלושים של המאה העשרים, הן תותרנה מאחוריהן עולם יהודי שלם, העתיד להיחרב תוך זמן קצר.
נקודת התצפית שלהן כנשים מוסיפה נדבך חסר בכתיבתה של ההיסטוריה היהודית על התקופה, ומאירה את פני הדור והתקופה מזווית אחרת.
גיבורה נוספת של הספר היא השפה העברית. המכתבים מובאים כאן ככתבם וכלשונם, וכך הם מאפשרים להתוודע בדרך בלתי אמצעית אל התהליך ההדרגתי בו רכשה לאה גולדברג את שליטתה בשפה שהייתה לה זרה. המכתבים מלוּוים בביאורים והערות. בסופם אחרית דבר מקיפה המשרטטת את דיוקנן של שתי הצעירות כמשכילות עבריות הנעות בין הפריפריה למרכז התרבותי ובחזרה.
כמו כן מתפרסמים כאן לראשונה טקסטים גנוזים אחרים מעזבונה של לאה גולדברג.
פרופ' יפעת וייס מלמדת בחוג להיסטוריה של עם ישראל ובבית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. גדעון טיקוצקי הוא חוקר ספרות.
...
|
|
4.
|
|
שלוש שנים בלבד התגוררה לאה גולדברג בגרמניה. תקופה קצרה ללא כל ספק. אלא שהיא הייתה כבת עשרים ומשום כך היו אלה שנים מעצבות. מטבע הדברים הן טבעו חותם על יצירתה, שהחלה להתפרסם באותה עת, תחילה בקובנה שבליטא ואחר כך בתל אביב. היא הגיעה אמנם לברלין הנחשקת, מושא חפץ לצעירים יהודים מזרח אירופים, אך ספק אם הייתה זו עדיין אותה עיר. בשלהי רפובליקת ויימאר החלה ברלין, בירת ההשכלה, משנה פניה, ואילו בעיר בון, שגולדברג עברה אליה באביב 1932, היא צפתה מקרוב בעליית הנאציזם. בעל כורחה הייתה עדה ישירה לתהליכים היסטוריים, ששינו את עולמה ואת עולמם של הקרובים לה ללא הכר.
נסיעה ונסיעה מדומה מתחקה בארבעה פרקים אחר שלוש שנותיה של לאה גולדברג בגרמניה, פרק זמן קצר שהותיר שובל ארוך בכתיבתה. מבעד לקשרים שיצרה וטיפחה ומערכות יחסים שניתקה, שמרה או חידשה, עוקבת המסה אחר מסעה של לאה גולדברג, אחר כמיהתה לברלין והמימוש שלא בעתו, המפגש המטלטל עם מרום מגדל השן ופראותו של ההמון, הגעגוע לאירופה והפרידה הבלתי נמנעת ממנה....
|
|
