על המחבר: בני כהן יועץ אסטרטגי לתקשורת (התואר הנפוץ ביותר בתחום...) ומנהל משברים. היום שותף יחד עם רוני רימון ותמי שינקמן בחברת "רימון כהן שינקמן" העוסקת ביחסי ציבור, ייעוץ תקשורת ומשברים. הרקע? קופירייטר, צלם סטילס, עיתונאי ועורך, מנהל תוכניות בטלוויזיה, עורך דין, דובר עיריית תל אביב (אבי מסע הפרסום והמיתוג "תל אביב עיר בלי הפסקה"). למד גם פסיכולוגיה קלינית. שימש כיועצו לתקשורת של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. על הספר "בצהרי שישי אחד, בשלהי חורף 2003, כשפיגועי ההתאבדות היו בעיצומם, התכנסנו כמה חברים בקפה הלל בתל אביב. הראשון שהתיישב אמר: "אני נוסע ללוס אנג´לס לשלושה חודשים". הבטנו בו בחיוך, ומישהו אמר: "היי, אנחנו חברים שלך, לנו אתה לא צריך לספר סיפורים - אתה יורד מהארץ זה בסדר, אפשר להבין, המצב הכלכלי גרוע, פיגועים, צרות, האמת, אתה כנראה צודק." הראשון התעצבן: "אמרתי שאני נוסע לשלושה חודשים, מה הקטע שלכם" - זה לא עזר לו. סיכמנו שהוא יורד. עברו שלושה חודשים בדיוק. יום שישי, אותה שעה, אותו קפה, האיש מופיע: "שלום, חזרתי. כמו שאמרתי לכם, נסעתי לשלושה חודשים. עברו שלושה חודשים - חזרתי". נתנו בו מבט מלא חמלה: "הלו, אנחנו חברים שלך, לנו אתה לא צריך לספר סיפורים. ירדת, לא הצלחת שם, אז חזרת. זה בסדר, מבינים, אף אחד לא כועס עליך, רוצה בירה?" בקפה הלל, ביום ההוא, למד הח"מ אמת חיים חשובה: אין דבר כזה, "עובדות", יש רק תיאוריות."...

ספר זה עוסק, למעשה, בתחילתו של ענף המסעדנות בארץ-ישראל, בקורותיהן של שתי מסעדות ידועות ומצליחות מימיה הראשונים של תל-אביב, ומפעל חייו של צעיר יהודי בשם מוניה כהן, שעלה מרוסיה בשנת 1921, עזב את "גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור" והגשים חזון בתחום האירוח והמסעדנות. זהו סיפורה של מסעדת "קרלטון", אותה ייסד מוניה ברחוב יפו-תל-אביב בשנת 1924, ואשר לימים נדדה לפינה החשובה ביותר בתל-אביב הקטנה, רוטשילד פינת הרצל, שם הפכה למסעדת היוקרה הראשונה והיחידה בעיר. "קרלטון" הייתה מסעדה מפוארת אשר הציעה לסועדיה מאכלים מהקלאסיקה הקולינארית, שהוגשו בהדר ובמקצועיות. בשנת 1945 פתח מוניה את מסעדת ה"תנובה" - מסעדה חלבית איכותית שהציעה לאורחיה אוכל בגוון ביתי. ברוח אותה תקופה, הפכה ה"תנובה", תוך זמן קצר, למקום מפגש מרכזי של מפקדי ה"הגנה" והפלמ"ח. מאוחר יותר, לאחר קום המדינה, הייתה כתובת מועדפת לשרי ממשלה, מפקדי צה"ל, דיפלומטים בכירים, כתבים זרים וכמובן שוחרי מזון חלבי משובח. מוניה כהן הבין היטב שכדי להצליח בתחום המסעדנות, אדם חייב להיות בעל אמינות, החלטיות, סבלנות, דמיון, ידע, יכולת עסקית, חיבה לאנשים, אישיות נעימה ושאפתנות - והיה לו בשפע מכל אלה. האיש, שהיה בעל חוש אסתטי ושאיפה לאיכות גבוהה, נתן לכך ביטוי בכל מתכון, מצרך, רהיט, כלי אוכל, אביזר תאורה וציוד שקנה עבור "קרלטון" ושאר מפעליו. סיפורו של מוניה הוא סיפור ייחודי של מסעדן בכל רמ"ח אבריו, אדם בעל חזון, שבכל השנים, לאחר ייסודה של מסעדת "קרלטון" ב-1924, המשיך בפעילות גם ב"קרלטון" בירושלים וב"הפינה", הקים את מלון "ריץ" בחוף ימה של תל-אביב, ולבסוף הקים גם את מסעדת "תנובה" ברחוב הירקון פינת פרישמן. זהו סיפורו של אדם אשר ייסד בתל-אביב אתרים קולינאריים ייחודיים, והעניק לאורחיו אוכל, יחס ושירות מעולים, במשך 35 שנים! בני (בנימין) כהן, בנו של מוניה כהן, נולד בתל-אביב, בשנת 1926. בוגר מחזור ל"ב (1944) של גימנסיה "הרצליה", היה חבר ב"הגנה" ושירת במשטרת היישובים העבריים. במלחמת העצמאות היה סגן בחטיבת אלכסנדרוני. את השכלתו האקדמית בתחומי הארגון, המנהל והכלכלה רכש בארצות-הברית. הוא מילא תפקידים שונים בשירות הציבורי הישראלי בארץ ובחו"ל, שימש כדובר משרד החינוך והתרבות בתקופת השרים פרופ´ בן-ציון דינור וזלמן ארן, והיה איש הסברה ועיתונות בשגרירות ישראל בוושינגטון, במהלך מלחמת ששת הימים ובזמן כהונתם של השגרירים אברהם הרמן ויצחק רבין. לימים, הצטרף לתעשייה הצבאית ועסק בנושאים של משאבי אנוש, מנהל ויחסי עבודה. הוא וצוותו הנהיגו חידושים בתחום הארגוני שאומצו על ידי ארגונים ומפעלים רבים בארץ. בתחומים אלה כתב מספר ספרים ומאמרים, והיה מרצה לסוציולוגיה ארגונית ויחסי עבודה באוניברסיטת בר-אילן....

ספר זה עוסק, למעשה, בתחילתו של ענף המסעדנות בארץ-ישראל, בקורותיהן של שתי מסעדות ידועות ומצליחות מימיה הראשונים של תל-אביב, ומפעל חייו של צעיר יהודי בשם מוניה כהן, שעלה מרוסיה בשנת 1921, עזב את "גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור" והגשים חזון בתחום האירוח והמסעדנות.זהו סיפורה של מסעדת "קרלטון", אותה ייסד מוניה ברחוב יפו-תל-אביב בשנת 1924, ואשר לימים נדדה לפינה החשובה ביותר בתל-אביב הקטנה, רוטשילד פינת הרצל, שם הפכה למסעדת היוקרה הראשונה והיחידה בעיר. "קרלטון" הייתה מסעדה מפוארת אשר הציעה לסועדיה מאכלים מהקלאסיקה הקולינארית, שהוגשו בהדר ובמקצועיות.בשנת 1945 פתח מוניה את מסעדת ה"תנובה" - מסעדה חלבית איכותית שהציעה לאורחיה אוכל בגוון ביתי. ברוח אותה תקופה, הפכה ה"תנובה", תוך זמן קצר, למקום מפגש מרכזי של מפקדי ה"הגנה" והפלמ"ח. מאוחר יותר, לאחר קום המדינה, הייתה כתובת מועדפת לשרי ממשלה, מפקדי צה"ל, דיפלומטים בכירים, כתבים זרים וכמובן שוחרי מזון חלבי משובח.מוניה כהן הבין היטב שכדי להצליח בתחום המסעדנות, אדם חייב להיות בעל אמינות, החלטיות, סבלנות, דמיון, ידע, יכולת עסקית, חיבה לאנשים, אישיות נעימה ושאפתנות - והיה לו בשפע מכל אלה. האיש, שהיה בעל חוש אסתטי ושאיפה לאיכות גבוהה, נתן לכך ביטוי בכל מתכון, מצרך, רהיט, כלי אוכל, אביזר תאורה וציוד שקנה עבור "קרלטון" ושאר מפעליו.סיפורו של מוניה הוא סיפור ייחודי של מסעדן בכל רמ"ח אבריו, אדם בעל חזון, שבכל השנים, לאחר ייסודה של מסעדת "קרלטון" ב-1924, המשיך בפעילות גם ב"קרלטון" בירושלים וב"הפינה", הקים את מלון "ריץ" בחוף ימה של תל-אביב, ולבסוף הקים גם את מסעדת "תנובה" ברחוב הירקון פינת פרישמן. זהו סיפורו של אדם אשר ייסד בתל-אביב אתרים קולינאריים ייחודיים, והעניק לאורחיו אוכל, יחס ושירות מעולים, במשך 35 שנים!בני (בנימין) כהן, בנו של מוניה כהן, נולד בתל-אביב, בשנת 1926. בוגר מחזור ל"ב (1944) של גימנסיה "הרצליה", היה חבר ב"הגנה" ושירת במשטרת היישובים העבריים. במלחמת העצמאות היה סגן בחטיבת אלכסנדרוני. את השכלתו האקדמית בתחומי הארגון, המנהל והכלכלה רכש בארצות-הברית.הוא מילא תפקידים שונים בשירות הציבורי הישראלי בארץ ובחו"ל, שימש כדובר משרד החינוך והתרבות בתקופת השרים פרופ' בן-ציון דינור וזלמן ארן, והיה איש הסברה ועיתונות בשגרירות ישראל בוושינגטון, במהלך מלחמת ששת הימים ובזמן כהונתם של השגרירים אברהם הרמן ויצחק רבין. לימים, הצטרף לתעשייה הצבאית ועסק בנושאים של משאבי אנוש, מנהל ויחסי עבודה. הוא וצוותו הנהיגו חידושים בתחום הארגוני שאומצו על ידי ארגונים ומפעלים רבים בארץ. בתחומים אלה כתב מספר ספרים ומאמרים, והיה מרצה לסוציולוגיה ארגונית ויחסי עבודה באוניברסיטת בר-אילן....

האם אפשר להבין את הטרור מעבר לכותרות החדשות? האם הטרור הוא אסטרטגיה מחושבת, אידאולוגיה רדיקלית או כורח פוליטי שנולד מתוך מציאות מורכבת? הספר שבידיכם צולל אל לב הסוגיה הבוערת ביותר של זמננו – תופעת הטרור והשפעתה על העולם בכלל ועל ישראל בפרט. באמצעות ניתוח מעמיק, סקירה היסטורית ועדויות ממקור ראשון, הספר חושף את הדינמיקה המורכבת של ארגוני טרור, בדגש על אש"ף - ארגון שבמהלך השנים עבר שינוי תדמיתי מעמיק: מסמל של מאבק מזוין לכוח פוליטי עם לגיטימציה בין־לאומית. אל"מ במיל' בני כהן לוקח אותנו למסע המתחיל בדיון תיאורטי במספר הגדרות מסובכות במדעי המדינה: מהו טרור? מה מבחין בין טרור וגרילה? ומהם מאפייני וגבולות ה"מאבק המזוין" כאמצעי להשגת יעדים מדיניים?  בהמשך בני מנסה ליישם ההגדרות וההבנות שלו על מקרה הבוחן של אש"ף מול מדינת ישראל. וכשהוא כמעט מסיים את הספר בראייה חיובית ובקורטוב של אופטימיות, מגיע החמאס ומבצע את הטבח הנורא של ה־7 באוקטובר.  לפנינו ספר המאתגר את החשיבה העדכנית בציבור הישראלי. אל"מ בני כהן דבק באבחנה בין אש"ף לחמאס. בעידן בו רבים וטובים איבדו כל תקווה להסדרה מול הפלשתינים - הוא קורא לחשיבה שונה ולמדיניות אחרת. אלוף במיל' עמוס ידלין...

בני כהן מרבה לכתוב שירי זיכרון וגעגוע למי שהיו ואינם, לניחוחות וטעמים שהתפוגגו, קולות וצלילים שנדמו, ולשכונת ילדותו על שלל דמויותיה הטרגיות והקומיות כפי שנחרתו בזיכרונו. בולטים במיוחד שירי האהבה והגעגוע לבתו גל, שהלכה לעולמה בדמי ימיה. הם בולטים לא רק בשל העצב הרב המשוקע בהם והקושי הגדול להתנחם שניכר בהם, אלא גם בסגנונם המיוחד, הנוקב והמתריס. לצידם יש בספר שירי אהבה שכולם אור, המעצבים דימויים וחזיונות מדויקים ומלאי חיים, ושירי שנינה והגות המשקפים תפיסת עולם שמעמידה את האדם ואהבת האדם במרכז. דמויות האב והאם מופיעות בשירים רבים, לפעמים לחוד ולפעמים יחד, כצמד הפכים המשלימים זה את זה – האם חובבת הדיבור כנגד האב השתקן, או האם הקפדנית כנגד האב הסלחן. הבן משכיל להציג את הוריו במלוא אנושיותם ואף ברגעי החולשה שלהם, בלי לקפח את אהבתו הגדולה לשניהם, ואת רגשי הכבוד והכרת הטובה שזכרם מעורר בו. ראויה לציון מיוחד הפואמה ”הינדו השמן”, יצירה מרשימה ומקורית להפליא, מרה ומגביהת עוף, שנכתבה לזכרו של ניצול השואה אליהו הירש. ביצירה זו בולטת זיקתו העמוקה של בני כהן לשפת התנ”ך, המשנה, התפילה והפיוט, הניכרת גם בשאר שיריו. כוחה של הפואמה מבוסס על הכרותו העמוקה של בני כהן עם ארון הספרים היהודי, ומעניין לעקוב אחר האופן שבו הוא מגייס את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ככלי ביטוי להמחשת תעצומות הנפש הנחוצות להתמודדות עם מוראות השואה. אלי הירש...