אי אפשר שלא לבכות.
אני קורא כפייתי של ספרי שואה, אבל הספר הזה השפיע עלי רגשית יותר מכל ספר אחר.
השפה פשוטה, עדינה וקולחת, סיפורי האימים של הגטאות והמחנות עומדים פתאום מולך - שוב, אי אפשר שלא לבכות.
למי שקרא ובכה ואהב - <mark>שרה</mark> פלאגר כתבה גם ספר על זכרונות בעלה, "מאבקו של נער". קראתי את שניהם יחד ואני לא יודע מי משניהם מצמרר ונוגע ללב יותר.