אילנה ברנשטיין

אילנה ברנשטיין

סופרת

אילנה ברנשטיין (נולדה ב-1957) היא סופרת, מחזאית ועורכת ישראלית.


רשימת ספריה:

שארה כסותה עונתה (עם עובד 1991)
דיה הניג (עם עובד 1992)
שלוש אחיות (הספרייה החדשה 1994)
רומן למשרתות (הוצאת כתר 1996)
איים של שקט (הספרייה החדשה 1999)
חלמתי שאני ער (עם עובד 2001)
מושבת האהבה (הוצאת בבל 2005)
עכשיו זה כתוב (הוצאת בבל 2008)
בקשתה האחרונה (הוצאת כתר 2011)
העיר המזרחית (ידיעות ספרים 2013)
ימי ראשית (הוצאת בבל 2016)
מחר ניסע ללונה פארק (הוצאת זמורה-ביתן 2018)
» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריה (34):
ספרים שאני רוצה לקרוא בקרוב, שומרת אמונים לרומן בהמשכים, רשימת קינאה, קראתי ואהבתי, ספרות ישראלית, 1997, ספרים עד 15ש"ח , הספרים שקראתי , קראתי, רוצה לקרוא... ספרות ישראלית, אתגר מספר 3 - ספרות עברית, הספרייה העברית בברלין, ספרים שקראתי, ארוטיקה (או סתם ספר שאפשר לאתר בו את המילה ציצים כמה פעמים), , ספרות מקורית למכירה (עד 40 שח), 1999, O/D, הרשימה החמה, עוד ...
1.
"הם נותנים לי אותה בידיים. הם אומרים לי, תראי איזה ילדה נהדרת יש לך! הכי יפה בכל המחלקה. אני אומרת להם שזאת טעות. כי נולד לי בן. הם אומרים שתיכף יתנו לי כדור ומשהו לשתות. הם שואלים אותי איך אני מרגישה. אני אומרת להם שאני מרגישה מצוין. הם מעירים אותי. הם מחזיקים את התינוקת בידיים ואומרים לי, הנה הבובה שלך המקסימה. אני אומרת להם, יופי. הם אומרים לי, קחי אותה בידיים, תרגישי אותה. אני אומרת שאולי אחר כך, אין לי כוח". נטישה והינטשות, געגועים ואלימות של רגש. יחסי בת - אם כמפתח לכינון זהותה של אשה. לשון בוטה וישירה, מאופקת ועניינית עד כאב. רומן ראשון של סופרת ישראלית חדשה, תושבת תל - אביב....

2.
לאונורה, האחות הבכורה מתוך השלוש, מגיעה לסידני לכנס רפואי. 17 שנים עברו מאז הסתלקה מן הארץ והתנתקה מאחיותיה והוריה, מן הקריירה שלה כשחקנית, ומסיפור אהבה פרוורטי וטראומטי. היא השתקעה במלבורן - שם היא רופאה, נשואה, אם לילדים. ימי הכנס ינוצלו לגיבוש תוכנית שתפגיש שוב, בבית ההורים בארץ, את בנות המשפחה המפוזרת בעולם. הם גם יוקדשו להחייאתו של פרק מן העבר באמצעות ``רומן`` מזדמן של לאונורה עם ניקולא, מהגר קרואטי, נהג מונית בסידני - איש זר ובלתי מפוענח עד הסוף, חסר קיום עצמאי בספר, כי לאונורה ``מלבישה`` עליו את עברה והוא כלי שרת בפנטסיה שלה. חלק זה של הספר כתוב בעיקרו בלשון עתיד, כמין סינופסיס לסיפור שייכתב, או לסרט (עם זוויות צילום ונקודות ראות של צופה פוטנציאלי) - ולפיכך, למלוא אורכו מהבהב הספק מה בו מציאות שהתרחשה, מה עלילה עתידית אפשרית, פרי דמיונה של לאונורה, ומה מציאות שבעקבות סיפור שקדם לה (ניקולא המממש סיפור מעברה של לאונורה); וגם אם אירעו הדברים - איזה חלק מן השיחות שביןלאונורה לניקולא הוא אך ``שיח אהבה`` קלישאי, המתנהל בתודעתה בלבד? ממילא מבינה לאונורה עד כמה חייה מתחזים ופיקטיביים - והאם אין המעברים החדים, התיאטראליים, שלה ממצב להיפוכו המשך לאותה בדיה? החלק האמצעי של הספר מתרחש במטוס, שבו טסות שלוש האחיות לאחר 12 ימי המיפגש המשפחתי, הנחשף בהדרגה ``לאחור``, על כל הפתעותיו. במרכזו - תודעתה של אירינה, האחות הצעירה, הנאבקת בזהותה המינית. ``האמת`` המתגלה בחלק זה קשורה בקילופם של חיי ההורים. חייהם, שהיו מופת לחיים על פי תוכנית ולנסיון לתכנת את הבנות על פיה, היו בעצם סיפור אחר לחלוטין ממה שסברו הבנות. אלמה, האחות האמצעית, שהיא במאית טלוויזיה בקנדה, הגיעה למיפגש עם צוות טלוויזיה, שמצלם בלי הרף, לתעד את כל שהותה וגם את הטיסה. העירבוב בין התרחשות כפשוטה להתרחשות מאורגנת לצורך סרט דוקומנטרי נמשך איפוא עד סוף הטיסה, ועד ``סופו`` הפתוח של הרומאן, המסתיים בחלק הני. החלק השלישי אינו ממשיך את העלילה, משום שהוא תסריט שנכתב ``בידי אלמה``: עיבוד קולנועי אלטרנטיבי למציאות של הספר, המגבש את שלוש האחיות לאחות אחת, במיוחד ``בעקבות`` לאונורה (ממילא חלק ניכר ממעשיה של אלמה היו ``בעקבות`` מה שעשתה לאונורה לפניה). אבל מה מכל מה שמופיע בתסריט הזה יש לקשר בדיעבד למה שכבר נחשף קודם בספר? האם הפנטסיות שבו מייצגות פנטסיות שהתקיימו במציאות קודם? נסיונן של שלוש האחיות לשנות את חייהן, או לפחות להגדיר אותם אגב הבנה כמה הם מחמצים, מפגיש אותן בכמיהה מתמדת למשהו לא מושג. בעולמן עוברים מפנטסיה לפנטסיה ומאופציה עלילתית אחת לאחרת. הגבול בין מציאות ``ראשונית`` - אם קיימת כזו - לבין עיבודה ביצוג, בבדיה, בטקסט, הופך בלתי רלבנטי. כשמקולף עיבוד אחד, עם נופך של בדיון, בספר זה, מצוי מתחתיו עיבוד אחר, עם נופך של פנטסיה. ``כל החיים הם טקסט אחד מתמשך. גם המוות הוא טקסט``, אומרת אלמה, בספר שגם הטקסט של ``שלוש אחיות`` של צ`כוב מעורב בו שוב ושוב (``כולנו קראנו את צ`כוב יותר מדי``) - ומצד שני, הוא שופע אירוניה על מי שחי את חייו כבדיה ספרותית (``בן אדם, בשר ודם, הוא טקסט?``). הרומאן השלישי של אילנה ברנשטיין מאופק ומחוייך יותר מקודמיו, אך הוא ממשיך את קודמיו וחוקר כאבים דומים: יש בו מעקב אחר נסיון נואש ונוגע ללב לגעת בחיים שאינם נגועים בבדיה....

3.
כדי לזכות בתשומת לבו של בעלה צריכה סלינה להמציא סרטן, אבל חוסר תשומת לב אינו סיבה מספקת לעזוב בעל, וסלינה יוצאת למסע חיפוש אחרי סיבה טובה יותר. במשך שבוע ימים היא משוטטת ברחבי תל אביב ופוגשת בזקן, מספר מבטן ומלידה, שמגולל בפניה את סיפור חייה של שרה, האישה מאלף תשע מאות ארבעים וחמש, שמאז מות בעלה אבדה לה המשמעות. מתוך חייה של האלמנה הצעירה מתבררים לסלינה חייה שלה. סיפור חייהן של שתי הנשים מסופר לסרוגין מפי סלינה, שהיא מן הסתם גיבורת סיפור חייה וגם המספרת של הסיפור על האישה שחיה הרבה לפני שהיא נולדה. כדי "למצוא את עצמה" יצאה שרה לחפש את משפחת בעלה המת, ואילו סלינה, למען אותה מטרה בדיוק, עוזבת את בעלה החי. בשפה פרטית, הבנויה מאוסף של קלישאות לשוניות תרבותיות וחברתיות, רווית הומור וציניות מפוכחת, מתבוננת סלינה בנעשה סביבה וכל מה שהיא רואה זה זיוף אחד גדול שהתחיל בכ"ט בנובמבר ונגמר בחיי הנישואים שלה. האישי והציבורי מתערבבים אחד בשני ובזה אחר זה עולים על סדר היום אשכנזים וספרדים, דתיים וחילוניים, צברים ועולים חדשים, נשים וגברים, שלכולם יש חלק בעיצוב דמותה ועל כולם יש לה מה להגיד. ברומן הרביעי של אילנה ברנשטיין הכאב הופך לזעקה חברתית, וכל מה שנשאר זה לצחוק על הכול ועל כולם כדי לנסות להגיע אל איזושהי אמת רגשית שהלכה כבר מזמן לאיבוד. ספריה הקודמים: "שארית כסותה עונתה" (1991), "דיה הניג" (1992), "שלוש אחיות" (1993)....

4.
ספרה של אילנה ברנשטיין נפתח בשיחת טלפון בין בת לאמה בשעת לילה מאוחרת. לאחר שבישרה לאמא על אבחנת הרופא אודות מחלתה של האם בסרטן מקבלת עליה הבת, אלה, סופרת באמצע חייה, את הטיפול באמה המתקרבת אל מותה ובאביה שיישאר בחיים אחריה. . היא מתלווה לאם בבדיקות ובניתוחים בבתי החולים, אורזת את תכולת בית ההורים בחיפה ומעבירה אותם לדירה סמוכה לדירתה בתל אביב - וכל אלה בשעה שיחסיה עם בן זוגה המשורר הולכים ומתפוררים בעקבות הבגידות הבלתי פוסקות שלו. בד בבד נפתחים חשבונות העבר בין הבת להוריה, ונחשפת מערכת יחסים מורכבת, לא קלה, מלאה כאב, אבל גם מלאה ברגעים מרגשים הרופא התקשר אלי. את בטח זוכרת, זה מה שביקשנו. כן, אני זוכרת. את רוצה לשמור על האמא שלך. אבל אין לך מה לדאוג, אני לא עשויה מסוכר, למרות הסוכרת. נראה שזה סרטן, אמא. ידעתי, היא אמרה, אמרתי לאבא שזה סרטן עוד לפני כל הבדיקות. בקשתה האחרונה לוכד בפרוזה צלולה שכמעט כל כולה דיאלוגים את הנימים הדקים ביותר בקשר האהבה הטרגי בין הורים לילדים - ההחמצה ההדדית, הכוונות הטובות שהתכסו במרירות ובאכזבה, הרצון והקושי להתקרב עוד פעם אחת, רגע לפני הפרידה האחרונה. דיוקנותיהם של האם והאב, ליאורה ושרלי הגואל, משורטטים בידי בתם בהומור, בחמלה ובכאב. ספר מלא אהבת אדם וחוכמה, הכתוב בחסכוניות ובדיוק, ומכיל דיאלוגים המצליחים לשחזר את שפתה של האם (ילידת הארץ) ושפתו של האב (מהגר מצפון אפריקה). סגנון הכתיבה "הרזה" מצד אחד - אבל המלא מאוד מצד שני- הופך את הספר לספר יפה הנקרא בנשימה אחת. אילנה ברנשטיין , סופרת, עורכת ומחזאית, פרסמה שמונה רומנים, ובהם: "שארה, כסותה, עונתה" (1991), "רומן למשרתות" (1997), "איים של שקט" (1999) ו"עכשיו זה כתוב" (2008)....

5.
"נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע היתה בעלי, ולא ידעתי מה להרגיש. הייתי די רגועה, אפילו עייפה קצת. רציתי לעשן סיגריה, בעלי לא הרשה לי לעשן. הרגשתי את הכוח שלי בכפות הידיים. הוורידים היו מלאי דם. התחשק לי לדבר עם מישהו. רציתי לספר מה עשיתי. להראות לכולם שאני לא רכוש של אף אחד. שגם לי יש גבולות. בעלי כבר לא יושב לי בתוך הווריד יותר וגם לא בתוך הכוס כמו שהוא קרא לוואגינה שלי. אבל ידעתי שזה לא בא בחשבון. כל כלב בא יומו ויומו של בעלי בא לו ברומא". ...

6.
"באותו לילה הגיעה אחת חדשה. אני לא סבלתי אותה מהרגעהראשון. הערתי את כולם לעשות מיפקד. אמרתי להם, יש פה איזה כוס מיותר. אני לא סובל שיש אצלי יותר נקבות. זה עושה אותי קשה מאד. אפילו דיה כבר למדה את זה. אמרתי לה, יש לך מזל שלתינוק שלך אין כוס." "אבו ג'ילדה" חסר הבית ושלושה מבני משפחת הניג מרואיינים בעקבות מקרי רצח. בכל ראיון נחשף פן חדש בסבך של אלימות רגשית המפוררת מבפנים את חייה של משפחה רגילה לכאורה. ובתוך המונולוגים שזורות תגובותיה של העובדת הסוציאלית עצמה, שגם בה מתחיל להתחולל תהליך מוזר....

7.
הרבה שקט אין בספר הזה, וגם כשמתוארת שיגרת חיים רגילה, האימה והאלימות רוחשות בין הסדקים. 'איים של שקט' אינו קובץ כי אם רצף של סיפורים, אבל זהו רצף מקוטע. הוא משרטט מהלך שתחילתו בפגישה "רומנטית" בין אשה וגבר, המשכו בחיזור המוביל לנישואים (או לא), לזוגיות (עם וריאציות), להבאת ילדים לעולם ולאחריות כלפיהם (או לא), וסופו בבידוד עתידי בכלא וירטואלי. בין התחנות האלה משובצים זכרונות ילדות של המספרת, המעניקים לסיפורים עוד פרספקטיבה. חלק מהסיפורים מתרחשים בעולם שניתן לזהותו עם המציאות הישראלית, אך אחדים ממוקמים במציאות שונה, לעתים לא מוגדרת. הדמויות על פי רוב אינן מזוהות בשמות משלהן. זהותן, נסיבות חייהן ואיפיוניהן משתנים מסיפור לסיפור, אך לא האיום הסמוי ולא הכמיהה לאיים של שקט. זהו ספרה החמישי של אילנה ברנשטיין, ויש בו חזרה מסויימת למקום הרגשי שממנו נכתב ספרה הראשון 'שארה כסותה עונתה'. ביצירה חדשה זו היא חוזרת ומוכיחה את יכולתה לחשוף באירוניה, בוטה לפעמים, את יחסי הכוחות הממשיים בין נשים וגברים, ילדים והורים, יחיד והמון, אשר מונחים ביסוד ההסכמות שבשתיקה ובדיבור המצפות את חיינו מבחוץ....

8.
שני סיפורי אהבה עזי מבע, בהירים ומבהירים: "פנטזמה" ו"מושבת האהבה". גיבורת הסיפור "פנטזמה" היא אישה צעירה, לא הרבה יותר מילדה, שידעה הפקרה, שימוש, הונאה רגשית ומגע פיזי ממכר לאהבת שווא. האם יכול לגדול ילד שנלקח אל זרועותיו של מבוגר? סיפורה הוא סיפור היוושעותה באמצעות השפה, ובמסעה היא מתחבטת בתוך התרבות היודעת את סיפורה והמוצאת כאן מקום ראוי לומר אותו במלואו, על פרטי הלשון שבו. גיבורת "מושבת האהבה" היא אישה שהולכת ומובלת אל מותה על ידי הלב. ובאהבתה חסרת התוחלת היא מוצאת את המילים שיהיה בהן די לצורכי בדידותה. היא מואשמת בגרועים שבדברים, כפי שקורה מאז ומעולם, אבל לקראת הסוף היא מוצאת כי יש טעם גם באושר סוער מעט פחות. שני סיפורים אמיצים ומרגשים במיוחד, שהם גם אפוס על גיבורה אחרת: העברית ...

9.
"היו פעמים שחשבתי שהילדים כלל לא שלי. שלא אני ילדתי אותם. שאני מגדלת ילדים של אישה אחרת. ילדים עזובים שמצאתי ברחוב ואספתי אל ביתי. ילדים שנקלעו לאסון. ילדים שנשדדה מהם תקווה. דווקא אז חשבתי טובות על עצמי. ראיתי איך אני צועדת בין הלהבות ומצילה את עורם, ממלטת את נפשם. הילדים האלה נולדו מחדש בידיים שלי. בשעה שהוריהם לא גילו אחריות ונשרפו למוות." במהלך ימים ספורים, כשחורף מר ואכזרי משתולל בחוץ, על רקע משבר קיומי מתמשך, ורגע לפני שהיא מאבדת לחלוטין שליטה על חייה, מחליטה אם צעירה, ילדה כמעט בעצמה, לקחת את שני ילדיה ללונה פארק. מחר ניסע ללונה פארק הוא יצירה טרוּפה, מסוחררת ולופתת, המעמידה במרכזה אישה שבדידותה — דווקא בתוך המרדף הנפשי אחר האימהות הטובה, הבלתי־מושגת — קורעת את הלב בעוצמתה. הרומן החדש של אילנה ברנשטיין הוא דיסטופיה אימהית, מסמך אמיץ ונוקב, שאין בו רגע של מנוחה, המאפשר הצצה אל המגירה העמוקה והאפלה ביותר של הלא־מודע האימהי. מחר ניסע ללונה פארק הוא ספרה השנים עשר של אילנה ברנשטיין. קדמו לו: "שארה כסותה עונתה", "חלמתי שאני ער", "עכשיו זה כתוב", "מושבת האהבה", "ימי ראשית", "בקשתה האחרונה" ועוד....

10.
אילנה ברנשטיין פרסמה עד כה ספרים למבגרים בספר זה שירים על שקרים לקטנים ולגדולים ולכל מי שלא מאמין. נ.ב. ברגע הארחון נזכרתי במצב עדין כשמישהי אומרת: ``אני אוהבת אותך`` ואתה מסרב להאמין. וזה לא ברור ולגמרי לא מובן למה כשהיא אומרת: ``אני שונאת אותך`` זה נשמע כמו מקור מהימן....

11.
היא ילדה, הוא ילד, ואלה ימי ראשית האהבה. בהמשך היא אישה, הנשים כולן, והוא הגבר שלא יהיה לה לעולם. כל הגברים כולם. לפעמים הוא חוקר ספרות. גם הוא ברבים. ובעבר. אף כי בראשה נחשבות מחשבות על עתיד. אולי בגלל היותה סופרת. לפעמים הוא אישה. ילדה פגועה מינית. או ילד הנשוי רבע מאה ויותר. הגופים מתחלפים, גם הזמנים. אהבתם אינה צנועה. ואלה ימי ראשית. טוב לו, כך הוא אומר לה כשהוא משחרר את לשונותיו – הכתובה והאחרת - שהיא אותה לשון בעצם כשמדובר באהבה. והיא? רוצה לכתוב על סוסים, כמו המשוררים הגדולים. אבל כל מה שהיא יודעת על סוס זה אלטע זאכן. על הכריכה: אביה של הסופרת ובִּתה. צלם: גדי דגון (1988)...

12.

"לאמא חזר הסרטן" סימס לי אבי באמצע שיעור, "אני לא רוצה להפריע לך, זה לא דחוף". ככה, ללא שום הכנה מראש, למדתי שהסרטן תקף את אמי זו הפעם הרביעית. ... המשך לקרוא
38 אהבו · אהבתי · הגב
הספר מאוד קל לקריאה,"מושך" וקולח החל מהעמוד הראשון. בהתחלה הייתי בטוחה שזהו סיפורה האמיתי של המחברת, כיוון שהוא אמין מאוד. רק לאחר מכן שמתי ... המשך לקרוא
3 אהבו · אהבתי · הגב
הסיפור כתוב מפי אישה מעל גיל ארבעים וחמש. שנודע לה שאימא חולת סרטן . על ההתמודדות עם הורינו איך עם הגיל הם מישתנים, וכמה הם נהפכים ונהיים ... המשך לקרוא
11 אהבו · אהבתי · הגב
כבר מזמן לא קראתי ספר כל כך מהר (חמש, שש, שעות גג כולל הפסקות לשטיפת רצפות וכלים ולהתייחסות לגורמים בסביבה, שלעיתים נראה לי שכל מרצם וחינם מ... המשך לקרוא
6 אהבו · אהבתי · הגב

עוד ...




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ