על אותם הימים ועל מה שהיה - מדינת ישראל בשנותיה הראשונות - שנים של מאבק וכאב לצד שמחת העצמאות ותרועת הניצחון. היו אלה ימים של קרבות, גבורה והקרבה, ימים של דם ודמעות; ימים של עלייה המונית וחבלי קליטה קשים: ימים של עבודה קשה בבניין הארץ ובהפרחת השממה. ובצילם שלאלה נמשכה מרוצת חיי היומיום. אזרחי ישראל נאבקו במחסור במים, התמודדו עם קשיי הצנע והקיצוב, בישלו על פרימוסים ופתיליות, ועמדו בתור. בתור למים, בתור לנפט, בתור מאחורי עגלת הקרח, בתור לקופת החולים, בתור לחנויות הבגדים והבשר. בוססו בבוץ בשבילי המעברות, בין הבדונים והפחונים. כיבסו בגיגיות. התרחצו במקלחות ציבוריות או בדליים וקערות. עבדו, קראו עיתונים - והיו המון עיתונים לקרוא, תלו כרזות, יצאו להפגנות, צעדו בתהלוכות, התגודדו והתווכחו בכיכרות. שרו, אהבו, הולידו ילדים, רקדו, יצאו לתיאטרון ולקונצרט ובחרו מלכת יופי. ישבו בבתי קפה, ליקקו גלידה ושתו גזוז וצוף. שיחקו, אספו בולים והשתזפו בכסאות נוח על שפת הים. פשוט חיו. חיו בתקווה גדולה ובאמונה לוהטת בעתיד הנפלא הצפוי לנו כאן, במדינתנו המתחדשת. ניסינו להביא משהו מהטעם המיוחד של החיים בשנים הללו, שבהן התעצבה דמותנו הלאומית. כי כל אלה עדיין מצויים בנו : התום, האמונה, האכפתיות והתחושה שכולנו עם אחד. כי כך היינו וכך נהיה....