זיכרונותיה של הילדה סבינה שביד שהתבגרה בתקופת מלחמת העולם השנייה בזבורוב שבגליציה המזרחית הכבושה בידי הגרמנים. סבינה נולדה למשפחה אוהבת וחמה וחוותה ילדות מאושרת. האושר נקטע עם כניסתם של הגרמנים ביולי 1941. אביה של סבינה מונה ליושב-ראש היודנרט בזבורוב, והילדה הצעירה היתה עדה ללבטים ולקשיים שליוו אותו בתפקידו זה לנוכח תהליך חיסולם של יהודי הקהילה. סבינה מצאה מסתור במקלט שהכין מכר לא יהודי ושם, רחוקה מן המשפחה ובצל חששות ופחדים, חוותה סבינה לבד את ניצני פריחתה הנשית. סבינה עברה ממסתור למסתור בזהות ארית ושרדה בזכות תושייתה ומרצה, ובסוף המלחמה זכתה להתאחד עם אמה. בתום המלחמה עלתה סבינה לארץ-ישראל במסגרת עליית הנוער, התחנכה בעיינות, השתתפה במלחמת העצמאות, מצאה אושר ואהבה והקימה בית. "רציתי לספר לדור הצעיר מה הביא אותי לארץ-ישראל ואיך התחנכתי בה. רציתי לספר מה היו מקורות הכוח הנפשי שהנאצים לא הצליחו לדכא בי ובניצולים כמוני, הכוח שבזכותו יכולנו להתגבר על מה שעברנו בשואה ולהגיע בארץ לחיי יצירה שיש בהם הגשמה עצמית ותרומה לכלל"...