“כשקראתי את הספר, עברו בי תחושות רטרו, לתקופה שבה אמנם היתה תחנה שידור אחת או שתיים (קול ישראל, ואחר כך גם גלי צה"ל),ולמרות המונוליטיות שלהן, היה מענין לשמוע הרבה מהתוכניות.
הזיכרון העיקרי היה מהתוכניות על המוזיקה. כל תוכנית הביאה את היצירה בהקשר תולדות חייו של מלחינה.
הזכורות מכל הן הסימפוניה הפנטסטית של הקטור ברליוז, ולורליי של היינה.
לרדיו היה יתרון, הדומה לקריאת ספר, המוח והעין חופשיים לדמי”
קרא ביקורת מלאה ←