|
|
|
1.
|
|
מה מספר לנו הקולנוע הישראלי על הזהות הדתית שלנו?
חכם חנוכה, סלאח שבתי, קוני למל, השוטר אזולאי, מנחם מההסדר, משה בלנגה מהאושפיזין, אבי מהמשגיחים, מיכל מלעבור את הקיר, שאול וניסן ממחילה, או ויויאן מגט – הינם אך קומץ מתוך עשרות רבות של גיבורים קולנועיים, אשר ייצגו את החברה הדתית בישראל ועיצבו את היחס כלפיה במשך כמאה שנים.
ספר זה מתחקה אחר מסעם הסוער של ייצוגי הדת והדתיים בקולנוע הישראלי במשך כל תולדותיו: ממבטי בוז והתעלמות, דרך סקרנות מהולה בחרדה, ועד להכרה והערכה. המגמות השונות מתוארות באמצעות סקירת הנרטיב והאסתטיקה של הסרטים, תוך חשיפת השינויים העמוקים שחלו בחברה הישראלית לאורך השנים.
הספר מציע כי שתי נקודות מפנה מרכזיות עיצבו את כיוונו של מסע זה: הפרדיגמה הציונית אשר הנגידה בין היהודי החדש ליהודי הישן, ודחקה את האחרון מן המסך; והפרדיגמה הפוסט ציונית – עם הפרידה ממיתוס הצבר, התפשטות שיח הזהויות וכניסת יוצרים דתיים לשדה היצירה הקולנועי – שבעקבותיה הופיעו מגוון סרטים העוסקים בזהות החרדית, המסורתית והדתית־לאומית.
קונילמלים הוא מפתח חיוני להבנת הקשר המורכב בין קולנוע, דת וזהות בישראל – לחובבי קולנוע, חוקרי תרבות, וכל המתעניין בחברה הישראלית על גווניה.
ד"ר אדם צחי הוא חוקר ומרצה לקולנוע, וראש החוג לתקשורת במכללה האקדמית הרצוג....
|
|
2.
|
|
כיצד מצלמים הלם קרב? באיזו דרך מתעדים זיכרונות שמשתקים את בעליהם? אילו דימויים יכולים לייצג את ריח הדם הלופת לפתע את קנה הנשימה, שנים לאחר שהסתיימה המלחמה? מאיזה מרחק נכון לצלם את מי שנמצא ממש מולנו ובה בעת עודנו שם, עם המתים והפצועים, ליד החווה הסינית?
להביט במאכלת עוסק בהלם הקרב של חיילים ישראלים כפי שהוא מיוצג בקולנוע התיעודי הישראלי. במסע שמשלב אמנות, היסטוריה, מיתולוגיה ופסיכולוגיה נחשף לפנינו עולם מסועף של עשרות סרטי תעודה העוסקים בהלומי קרב, אשר יצאו לאקרנים בישראל בשנים 2020-1988, ומתמודדים עם שאלות חברתיות, אתיות, פסיכואנליטיות ואסתטיות הכרוכות בצילום לוחמים שחזרו משדה הקרב.
טלטלת הקרבות וקִרבת המוות כמעט אינן מניחות מילים או דימויים הולמים. הספר חוקר כיצד למרות זאת יוצרי הקולנוע התיעודי בישראל מישירים מבט אל הפצע הסמוי של המלחמה, מנסים להשליט סדר אסתטי בממשי הטראומטי וליצור מראות וצלילים שיתארו את מה שכּׄה קשה לתאר.
זהו סיפורם של סרטים ייחודיים ומכאיבים, אשר מעצבים את זהותנו ומשרטטים את גבולות האֵבל והזיכרון, החולשה והחוסן של החברה הישראלית. על אף הרצון לחמוק ולהסיט את המבט, סרטים אלה קוראים לנו להתבונן בנפגעים, לשמוע את עדויותיהם ולחתור לתיקון....
|
|
