אביהם של ישראל הרב מרדכי אליהו אמר לי: "עברה תקופת הסבל. סבלת מספיק עשר שנים. עכשיו יהיו לך ילדים". זה היה פלא גדול כי חודש אחד אחר כך נכנסתי להריון טבעי בלי כל טיפולים. למה לא הלכתי אליו קודם?" כך בוכה ומספרת דנה וכך מספרות לנו נשים אחרות. גם הגברים מספרים את סיפורם. דתיים וחילונים. צעירים ומבוגרים. יהודים וגם נוכרים. סיפור כזה וסיפור אחר מאות ואולי אלפים, אנחנו כבר לא סופרים. רק רוצים להבין איך זה קורה. איך בדור שלנו יש אדם שיכול לעשות את כל הדברים הללו? רוצים ללמוד כדי לדעת. רוצים לדעת על מנת שנוכל ללמד את ילדינו. את תלמידנו. שנוכל לגדל אותם לאורו. לגדל דור של תלמידי חכמים. דור של הארת פנים. דור של חוכמה ופיקחות. דור של מידות וקדושה. דור של אהבה. דור של שמחה. לגדל ילדים ותלמידים שיאהבו כל אחד ואחד מישראל כנפשם ומאודם. שיאהבו את התורה ואת הארץ, את המצוות ואת אלוקים. הספר הזה מלקט סיפורים על הרב מרדכי אליהו זצ"ל, לפי סדר הפרקים של "מסילת ישרים". תודה, זיהורת, זריזות, נקיות, וכו' עד קדושה, רוח הקודש ותחיית המתים. הוא נכתב כדי שגם אנחנו נוכל לקחת בו חלק. שנוכל גם אנו לעלות במסילה העולה מעלה מעלה. כלשון ברכתו של מרן הרב זצ"ל....

הסיפורים של הרב אליהו ז"ל הם סיפורים מתגלגלים. יום אחד מישהו סיפר לשאתי שהבן שלו לא למד לדבר, וכל המומחים והרופאים לא מצליחים לגרום לו לפתוח את פיו. הוא שאל אם אנו זוכרים מהרב אליהו ז"ל איזו סגולה בעניין. סיפרנו לו כי שמענו מאישה אחת שסיפרה: הבת שלי, שלמדה באוניברסיטת תל-אביב, חלתה ביום בהיר. היא נלקחה לבית-חולים לחולי נפש בדחיפות, וזה היה כמובן הלם וצער גדול לכולנו. יום אחד הודיעו מבית החולים שמצבה השתפר ואנחנו יכולים לקחת אותנה הביתה. כשלקחנו אותה היא הייתה שקטה, אבל בבית היא התהפכה ובהתקפת זעם שברה את כל רהיטי הבית ומכשירי החשמל. הגענו בשברון לב לרב מרדכי אליהו ז"ל, והוא בחיוכו השקט הרגיע אותנו ושאל: "האם אתם עושים קידוש בליל-שבת?" השבנו: "כן". "האם אתם מוזגים מים ליין?" - "כן!" "אם כך", אמר הרב, "תנו לבת שלכם לשתות משיירי המים שבכוס, הכוס שממנה אתם מוזגים מים ליין הקידוש". "זהו?" שאלנו. "כל כל פשוט?". "כן", אמר הרב. חיכינו לליל-שבת בכיליון עיניים, ומייד אחרי הקידוש נתנו לבת החולה לשתות מכוס המים שממנה מזגנו ליין הקידוש, וראה זה פלא - מה שלא עשו כל התרופות המורכבות, עשו המים הפשוטים. תוך זמן קצר חזרה בתנו לעצמה וללימודיה, וגם חזרה אל ה' יתברך. את הסיפור הזה סיפרנו לאב שבנו לא דיבר כמעט שלוש שנים, והצענו לו לעשות כדברי הרב ז"ל. הוא עשה כך מייד, ושבועיים לאחר מכן בנו התחיל לדבר. הסיפורים על הרב אליהו ז"ל, כך נראה, יכולים לשמש גם כספר לימוד מעשי לחיים....

אביהם של ישראל יום אחד הגעתי לבית מרן הרב זצ"ל בשעת לילה מאוחרת והרב היה לבדו בחדרו, בוכה בדמעות שאי-אפשר לתאר. שאלתי אותו מדוע הוא בוכה, אבל הרב לא יכול היה לדבר, הוא רק הראה לי דף שכתובות בו בכתב של ילד שלוש שאלות: אבא, לאן הלכת? אבא, למה הלכת? אבא, מתי תחזור? אבא, התגעגעתי אליך! חיכיתי עד שהרב נרגע קצת ושאלתי אותו: מי כתב את זה? הוא אמר לי: היה אדם טוב בעיר העתיקה, שנפטר והשאיר אחריו אלמנה וילדים יתומים. הילדים שאלו את אמא שלהם את השאלות הללו, והיא לא יכלה להתמודד אתן. היא חשבה שאני אוכל לענות לילדים והביאה אותם אלי. אלה השאלות של הבן הקטן שלה. הרהבתי עוז ושאלתי: ומה הרב ענה לו? סיפר הרב: לקחתי את הילד, הושבתי אותו על הכיסא לידי ואמרתי לו: "אתה יודע, גם אני יתום כמוך. גם אותי אבא שלי עזב כשהייתי בגיל מאוד צעיר". סיפרתי לו על הקשיים שהיו לי בתור ילד יתום, סיפרתי לו על הילדות שהיתה לי בעיר העתיקה בירושלים. סיפרתי לו איך מכרתי תורמוסין כדי שיהיה בבית מה לאכול. בסוף אמרתי לו בחיוך: "הנה, בסוף נהייתי רב ראשי לישראל". גם אני יכול להיות רב ראשתי? התלהב הילד. בוודאי, אמרתי לו. תעשה כמוני, ותהיה גם אתה רב חשוב בישראל. הילד חייך, וכך גם אני, סיים הרב את סיפורו בחיוך....

פעם התקשרנו לבית הרב מרדכי אליהו זצ"ל וביקשנו לקבוע זמן לחלאקה של הבן שלנו אצל הרב. שיגזור לו את התלתל הראשון. קבעו לו זמן מהמזכירות וביקשו שנשתדל להגיע בזמן, כי הרב צריך ללכת אחר כך לישיבה חשובה מאוד. בימים ההם גרנו בגוש קטיף ויצאנו מהבית בזמן סביר שנוכל להגיע לבית הרב, אבל בדרך היו פקקים והגענו באחירו של כמעט חצי שעה. התביישנו לדפוק בבית הרב, אבל עשינו כך כדי לקבוע זמן אחרי שהרב יחזור מאותה פגישה חשובה. המזכיר פתח לנו את הדלת ואמר שהרב לא יצא לאותה פגישה חשובה. הוא ידע שיצאנו מגוש-קטיף ולא רצה לעכב אותנו. המזכיר שנראה קצת לחוץ ביקש שנזדרז כי מחכים לנום במקום אחר, וכםך באמת עשינו. באי נוחות מסוימת נכנסנו לחדר הרב, על-מנת לסיים את ה"חלאקה" במהירות. אבל הרב לא נראה ממהר כלל. הוא קיבל אותנו ואת הילד במאור פנים, שאל את הילד שאלות ובירך אותו בנחת. כאילו הפגישה הדחופה שהמזכיר דיבר עליה לא קיימת. תוך כדי ה"חלאקה" קיבל המזכיר טלפון שכנראה הלחיץ אותו עוד קצת. הוא אמר לרב שהתקשרו מהכנסת והודיעו שמלך ספרד מחכה לרב. קבעו לו פגישה וזמנה כבר הגיע. הרגשנו לא נוח, מלך ספרד מחכה בגללנו. אבל זאת הייתה אי נוחות של רגע כי מיד שמענו את הרב משיב: אני יודע שהוא מחכה. אבל הילד הזה יותר חשוב מהמלך. מגיע לו הזמן שלו. מלך ספרד יכול לחכות. אני לא יודע אם אני או הילד שלי נוכל לשחוכ אי-פעם את המילים האלה של הרב, שנאמרו כבדרך אגב - הילד הזה יותר חשוב ממלך ספרד. כך אמר הרב, וכך הוא גם נהג עם הבן שלי ובוודאי עם כל ילד יהודי אחר....

כולנו חייבים ללמוד איך ממשיכים את הברכה של הרב. את השמחה. את האמונה. את האור. את האהבה. את הלב הטהור. את החיוך. את היכולת להיות כ'איש אחד בלב אחד'....

כולנו מכירים את הסיפורים על ריבת האתרוגים של הרב אליהו זצ"ל, ריבה שהייתה מחוללת פלאים בקרב נשים עקרות. יש על כך אלפי סיפורים שנמצאים בספרי "אביהם של ישראל", וכמה מהם גם בספר הזה. הסיפור הבא, שקרה לפני עשרים שנה וסופר לנו רק עכשיו, גרם לנו לחשוב שאולי פענחנו את הסוד שמאחורי הסיפורים הללו. אבי נהרג בתאונה טרגית כשהייתי בן 8. כשהגעתי לגיל 13 רציתי מאוד שיהיה לי אתרוג, אבל באמת לא היה לי סיכוי. עול הפרנסה הכבד נפל על כתפי אמי והמצב בבית לא היה פשוט בכלל. אספתי אפוא פרוטה לפרוטה כדי שאוכל לקנות לעצמי אתרוג. הלכתי עם "קופת החיסכון" שלי לשוק "מחנה יהודה" וקניתי אתרוג בקופסא סגורה וחתומה שכתוב עליה "מהודר". השחמה שלי לא ידעה גבול. אבל כשהגעתי הביתה ופתחתי את הקופסא, גיליתי שכנראה סידרו אותי. האתרוג לא היה כזה יפה. אבל לא ידעתי להחליט האם ייתכן שקניתי חתול בשק, או שפשוט אני לא יודע ובקי בהלכות האתרוג. החלטתי אפוא לעלות לבית של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שגר בשכנות אלינו, ולשאול אותו האם האתרוג שקניתי מהודר. הגשתי לרב את האתרוג. הרב עיין בו מכל צדדיו ואמר: "כשר". שאלתי: הרב, האם זה לא מהודר? והרב חזר ואמר: "כשר". נישקתי את ידו ויצאתי מהבית, ולבי כבד עלי. אבל עוד בטרפ הספקתי לרדת במדרגות יצא אלי אחד מבני ביתו של הרב וקרא: סליחה, הרב מבקש שתשוב אליו. החזרתי מיד אל הרב, והוא הביט בי בחיוך ואמר: בוא נעשה עסקת חליפין, תביא לי את האתרוג שלך, הכשר, ואני אביא לך את האתרוג שלי, המהודר. ממש התביישתי. הדמעות ירדו על פני ואפילו לא עצרתי לנגב אותן. הסכמתי ויצאתי מהבית של הרב עם אתרוג ששווה אולי למעלה מאלף שקלים. לא היה מאושר ממני באותה שעה. כל כך רציתי שיהיה לי אתרוג מהודר, והנה יש לי. למחרת, ביום הראשון של סוכות, קמתי מוקדם להתפלל בנץ החמה עם הלולב והאתרוג החדש שלי, כולי מצפה לנענע בו בהלל. הלכתי להתפלל בבית הכנסת של הרב מרדכי אליהו, ובדרך עלה הרהור במחשבתי, על איזה אתרוג יברך הרב? כשהרב יצא לברך על האתרוג בסוכה של בית הכנסת, הסתכלתי וראיתי שהוא מברך על האתרוג שלי, זה הכשר. פתאום הבנתי, הוא ויתר על האתרוג הכי מהודר שיש כדי שאני לא אצטער, שלא אברך על אתרוג שהוא רק כשר, לא יכול להיות. עברו מאז עשרים שנה, האתרוג כבר איננו, אכל הלימוד שלמדתי באותה שעה חי וקיים. למדתי כל כך הרבה. למדתי על אהבת ישראל. למדתי על כוחה של תורה. למדתי לאהוב את הרב ולכבד כמו שלא למדתי מימי. למדתי לאהוב את ה'....