"בין אור לאור" הוא ספר שירה מטלטל ונוקב הפותח צוהר לתוך עולמן הפנימי וחייהן של ארבע דורות של אימהות. מערכות חיים שלמות של אירועים דרמטיים ויום יומיים משמשים בו בערבוביה. רגשות שמחלחלים ועוברים מאם לבת, מאם לבת, נמהלים בתוך מבוך הזמן והשנים שחולפות, אהבה, כעס, כאב, נידוי, היחס לגוף, בדידות, פרידה, געגועים, אשמה, ילדות, נעורים, זקנה, פחד, מחלה, חיים ומוות. בעדינות פואטית מדויקת ישירה ומובנת לכל מתארת המשוררת את אמה, את חייה שתחילתם באירוע טראגי וקשה אותו נשאה כסוד כל חייה ועד למותה. מות האם הוא פרידה גם מעולם שלם שסופר שוב ושוב בסיפורים שעליהן חזרה האם, עולם שנגוז בלכתה. ושימש למשוררת מוליך ליצירה סוחפת הרוקמת את הקשר הדק והשביר בין חיים למוות. הקשר בין זיכרונות שצפים ורשמים שנרשמים בתודעה לבין המפגש עם המציאות. הפחד מפרידה עם הידיעה שאימא באשר היא תמיד תתקיים ותשמר בנפש. האימהות שדרכו החיים נוצרים, תמיד נוכחות והן חרוטות בגוף, בנפש, ברוח ובנשמה. "לָקַח לִי זְמַן לְהָבִין שֶׁאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְהַצִּילֵך / לָקַח לִי זְמַן לִרְאוֹת שֶׁלֹּא תִּתְבּוֹנְנִי בִּי / לָדַעַת שֶׁלֹּא נִפָּרֵד לְעוֹלָם..." (לקח לי זמן עמ' 39) הבית עצמו בו מתחולל המפגש עם ההורים ועם בני המשפחה, נחווה כמקום של התהוות, בסוף נעזב ומתרוקן מיושביו, משמש כמראה ושיקוף לחיים עצמם שמתחילים ונגמרים, כאשר ההתרוקנות היא חדה וכואבת. " שָׁנִים הַבַּיִת מְרֻקָּן מִיּוֹשְׁבָיו / שָׁנִים קִירוֹת הַבַּיִת נוֹטְפִים אֶת הַדָּמִים שֶׁהָיו / שָׁנִים אַבָּא אוֹחֵז בַּבַּיִת וּבַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלּוֹכְדִים אֶת טִרְפָּם כְּמוֹ קוּרֵי עַכָּבִישׁ..." ( הבית בתוכנית למד, עמ' 122). ובשיר: "אחותי": "...הִיא תָּבוֹא / וְתִקַּח אוֹתִי / לַבַּיִת / שֶׁעִקְּבוֹת הַדָּם שֶׁלִּי / נִמְחֲקוּ מִקִּירוֹתָיו..." "בין אור לאור" הוא ספרה השני של מיכל פרי. קדם לו ספר שירה וטקסטים "מגילות של כלום", שנכתב כחלק מתערוכה אותה הציגה מיכל ב2008 בבית האמנים בתל- אביב. מיכל פרי היא משוררת ואמנית רב תחומית. אמא לשתי בנות ומתגוררת בתל-אביב. בוגרת מכון אבני לאמנות. סיימה שלוש שנות לימוד במחלקת כתיבה במנשר. רשומה ללימודי תואר שני במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן. שיריה פורסמו בבמות ספרותיות ובאנתולוגיות....

מרחב זמן שאבד הוא ספר נדיר ברגישותו הנוגע במרקמים העמוקים ביותר של החוויה האנושית. חוויה בעולם הממשי, ברגע שמתקיימת היא אובדת, עצם ההתרחשות שלה הוא גם הסוף שלה. היא מכילה את היש והאין, את ההתחלה והסוף ביחד. זמן מדומה לקו דמיוני שיש בו התחלה אמצע וסוף, עבר הווה ועתיד. החיים מתרחשים בהווה בעולם הממשי, כאשר ההתרחשות נוצרת מתקיימת וחולפת תוך כדי תנועתה, אך מקבלת קיום נוסף וחוזר בתודעה דרך הזיכרון, המעלה אותה מהנשייה ומהאבדון. הרעיון האמור בא לביטוי בשיר הפותח את הספר: מקצה עד קצה. השורה הראשונה בשיר מתארת פס (קו) דמיוני שיוצרת ציפור במעופה "פַּס דַּק צִפּוֹר מְצַיֶּרֶת בִּמְעוֹפָהּ / מִקָּצֶה לְקָצֶה / שֶׁאֵינוֹ חוֹרֵט דָּבָר / בְּמֶרְחַב הַשָּׁמַיִם הַכָּחֹל". הנפש המשולה לציפור, נעה על פס הזמן שהוא פס החיים, מרחב השמים הכחול הוא העולם, בו מתרחשת התנועה - תנועת החיים, עצם ההתרחשות מסמנת גם את סופה "שֶׁאֵינוֹ חוֹרֵט דָּבָר", כי אינה חורטת דבר, כלומר היש (התנועה) והאין (אי החריטה) מתקיימים בעת ובעונה אחת. חווית החיים הנוכחת נעלמת ואובדת תוך כדי קיומה, התרחשותה. התנועה היא המחוללת והיא גם המכלה, והיא החיים עצמם במעגלי הבריאה וההרס. כל חוויה חולפת נכנסת לקטגוריה של "מרחב זמן שאבד", אפשר לדמות זאת לִבְרֵכַת  הַכָּרָה ענקית מתוכה עולים וצפים רסיסי זיכרונות. כל שיר הוא יחידה אוטונומית, עולם שלם העומד בפני עצמו, אך גם מצטרף ומהווה חלק ממכלול כל השירים בספר. כל שיר מתאר תנועה בתודעה, כאשר חווית ההווה משמשת כמצע לתוכו נוצקים מרחבי הזמן שאבד, שהם הזיכרונות שצפים. לדוגמא בשירפגישה (בית ד' עמ' 80) "...הַצֵּל עוֹבֵר בַּקִּירוֹת, וּבְגוּפֵינוּ. / אֲנַחְנוּ מְסַפְּרוֹת לְעַצְמֵנוּ בְּדִיּוּק אוֹתָם סִפּוּרִים. / אֲנַחְנוּ, /חוֹזְרוֹת וְאוֹמְרוֹת / חוֹזְרוֹת וְאוֹמְרוֹת / וְדָבָר לֹא זָז. / אֵלּוּ הַשָּׁנִים שֶׁלֹּא שַׂמְנוּ אֲלֵיהֶן לֵב, /הַשָּׁנִים שֶׁעָבְרוּ..." השירים בנויים מרסיסים רסיסים של פיסות חיים, רשמים וזיכרונות, ומבטאים את הקו הדק בין העולם הפיזי המוחשי לעולם הנפשי והרוחני, הקו הדק בין החיים למוות, הקו הדק בין ערות לחלום, הקו הדק בין ילדות לבגרות. במושג "קו דק" הכוונה שקיימת חציצה, אך החציצה היא גם סוג של המשך הכרחי, כי אלו שני חלקים של מהות אחת כמו סמל היין-יאנג. במסע החיים כל מציאות מתפרקת מצורתה, ובסוף החיים גם לבוש הגוף מתפרק מצורתו ונעלם כמו לא היה מעולם. הספר מרחב זמן שאבד הוא ספר יפיפה ומעוצב, 140 עמודים של יצירה פואטית רחבת יריעה. השירים בספר מתרחבים ומתעצמים וכתובים בסגנון ריתמוס הרחבוּת. בספר משולבים ציור של הצייר משה גרשוני, ושני ציורים של המשוררת, ציור הכריכה הוא של מיה פריהצגה וניתוח השיר:  לא אמא. לא אבא. הִתְעוֹרַרְתִּי אֶל בֹּקֶרכְּאוֹתָהּ תִּינֹקֶת בַּעֲרִיסָתָהּשֶׁפָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ לָאוֹר, וְהַצִּפֳּרִים מַקִּישׁוֹת לְחַלּוֹנָהּשָׁרוֹת לָהּ שִׁירֵי יְקִיצָה וְלֹא הָיָה בַּמֶּרְחָב דָּבָר. לֹא אִמָּא.לֹא אַבָּא. קריאה בשיר מגלה רבדים שונים של משמעויות. בקריאה הראשונה אנו מתחברים לרובד הראשון והגלוי של השיר המבטא את הפרידה מהאם ומהאב. פרידה שיכולה להתרחש בשל מות ההורים, או כל אירוע אחר. בקריאה היותר מעמיקה מתגלה רובד נוסף, כשהמשוררת מתעוררת לתוך מרחב שאין בו לא אמא ולא אבא. המרחב יכול להתפרש כמרחב פנימי תודעתי ולא בהכרח יקיצת בוקר שגרתית. יקיצה פירושה גם שינוי פנימי, ראיה מחודשת, ולכן כשהמשוררת מקיצה היא עוברת שינוי תודעתי, פנימי. השינוי מתרחש כשהיא נפרדת מההורים שליוו אותה מאז ומעולם, מהלידה ולפני. אבא ואמא הם היסוד, המקור, היניקה. כאשר המשוררת "מתעוררת", היא עוברת ממצב תודעה יָשֵׁן למצב תודעה ער. "...שֶׁפָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ לָאוֹר..." אור התודעה, ופקיחת העיניים היא פקחון, ידיעה. המשוררת  מקיצה אל עולמה שלה, עולם שאין בו לא אבא ולא אמא, היא משתחררת מאחיזת העבר ומגלה את מרחב תודעתה העצמאי. רובד נוסף נחשף בשיר, ומצביע על כך שהגילוי הפנימי, ההתעוררות של המשוררת מתרחשים דרך השירה  "...וְהַצִּפֳּרִים מַקִּישׁוֹת לְחַלּוֹנָהּ / שָׁרוֹת לָהּ שִׁירֵי יְקִיצָה...". ביקיצתה המשוררת שומעת את שירת הציפורים. ציפור היא משל לנשמה, כפי שבא לביטוי בפסוק: "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ". (משלי כז ח). פירוש רוחני של הפסוק ממשיל את נדידת הציפור למסע הנדודים של הנשמה (ציפור - צף אור). שירת הציפורים היא השירה המזוככת, המגלה את האור מעבר למרחבי הזמן האבודים (הזיכרונות, אבא ואמא). זו השירה המתעוררת בלב המשוררת, והמשוררת מתחילה לשים לב לנוכחותה, היא שומעת את נקישותיה בחלון, השירה מבקשת להיכנס לחדר, חדר הלב.המשוררת מקיצה מהשינה משילה את העבר, הכאב והזיכרונות, ומתחילה לשמוע ולראות מהות שהיא מעבר, את הלב הער. ואסכם: השיר הקצר לא אמא. לא אבא. מכיל בתוכו את כל האספקטים של המרחב התודעתי: לידה: "... כְּאוֹתָהּ תִּינֹקֶת בַּעֲרִיסָתָהּ...". את האבא והאמא המסמלים את האחיזה התודעתית בזיכרונות, בעבר, בקיום בתוך מרחבי זמן שאבדו, שזה מהלך החיים עצמם. והיקיצה, שהיא ההתעוררות, גילוי העצמי. וברובד משמעות נוסף מסמלת גם את העזיבה מעולם החיים הפיזיים (האור אינו ממשות פיזית), פקיחת עיניים לאור היא החלפת הכסות מעור לאור....