סיון בסקין פרצה לתודעת הקהל הרחב בשנה האחרונה. מאז החלה לפרסם את שיריה הפרובוקטיביים בכתב העת "הו!", היא נחשבת לאחד הקולות המבטיחים והמקוריים בשירה העברית הצעירה. הופעותיה התיאטרליות בהקראה משיריה זכו לשלל תגובות נלהבות. בשיריה של סיון בסקין משתקפת בין השאר אישיותה של משוררת המעורה בגוני החיים כולם, בלי להצטמצם אך ורק להווייתה הפרטית: בסקין, ילידת ליטא, 1976, עלתה לישראל בילדותה, התגוררה בחיפה, עברה לתל אביב, מנתחת מערכות מידע בבנק הפועלים בשעות היום, חובבת מושבעת של היסטוריה ואמנות, מתרגמת מרוסית (למשל "סיפורה של סוניצ`קה" מאת מרינה צווטאייבה), כותבת בחרוז ובמשקל, ומגלגלת בשיריה עברית רבת-גוונים, צברית, מחוספסת וחושנית, אך בה בעת מוזיקלית ועשירה בהמצאות. "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" מחולקת ל-6 שערים מוזיקליים: רוקנרול, בלוז, קונצ`רטי, שירי עם, מוזיקה קאמרית וקבארט. די להסתכל בשמות השירים להיווכח במגוון הרעיוני ובאופיים שובה הלב, למשל: "שיר אהבה מוחלט", "לצייר גדול יש רק שם פרטי", "לתמונת גבר בתחתונים", "הילד יהיה פילוסוף", "בלדת בָּרים עצובה", "כל האמת על המזימה היהודית", וכמובן - "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה". לֹא שִׂחַקְתִּי שֶׁשׁ־בֶּשׁ בְּטִיּוּלֵי כִּתָּה, לֹא הָיִיתִי מֶלַח, שַׁמְנָהּ, סָלְתָּהּ, אוֹ מוּצַר בָּסִיס אַחֵר עֲבוּר אַרְצִי הַיָּפָה. הָיִיתִי שִׁשִּׁים אָחוּז כֹּהַל, עִם טַעַם מַר שֶׁל תְּרוּפָה: רָצִיתִי שֶׁתִּשְׁתּוּ אוֹתִי, כְּרוּסִים אֲבוּדִים בְּקָרוֹן, רָצִיתִי לִשְׂרֹף אֶת הַבֶּטֶן וּלְהָבִיא שִׁכָּרוֹן, רָצִיתִי שֶׁכָּל הָאֱמֶת תֵּצֵא בְּיִסּוּרֵי חֲמַרְמֹרֶת, וְהָיָה בִּי זַעַם שֶׁל נָבִיא אַחֲרוֹן. אָז אָמַרְתִּי, "אֲנִי לֹא אֲחַפֵּשׂ שַׁלְוָה", אָז אָמַרְתִּי, "אֲנִי לֹא אַגִּיד: `אֵין תְּגוּבָה`", אָז אָמַרְתִּי, "אֲנִי לֹא אֲחַפֵּשׂ מִרְפֶּסֶת עִם רוּחַ יָם־תִּיכוֹנִית רְטוּבָה." מתוך " מִשירֵי האמת הפנימית" עמודים: 136...

ספר השירה השלישי של סיון בסקין, אחותי יהונתן, רואה אור כשש שנים אחרי קודמו, ובמרוצת השנים הללו הלכה שירתה והשתכללה, הלכה והעמיקה, והוסיפה גוונים של דיוק ושל כמיהה. אחותי יהונתן, על ששת פרקיו השונים, הוא ספר בשל ומרגש של משוררת העומדת בשיא כוחה היצירתי. בפרק הפותח, "דלותך הזוהרת" (כותרת הלקוחה משירה של לאה גולדברג "משירי ארץ אהבתי"), חוזרת בסקין אל ילדותה בווילנה, העיר הרב-תרבותית והיהודית מאוד, שבה גדלה ושאותה עזבה בהיותה כבת ארבע עשרה. במלאכת כתיבה מלאת רגש אך חפה מכל רגשנות, היא דולה מתהומות הזיכרון את דיוקן רחובות ילדותה ואת דיוקן בני משפחתה ויקיריה שאינם עוד, ומעמידה אותם אל מול עינינו בשורות שיר מרהיבות, הנחקקות מיד בתודעה. בפרק "שכנים" יוצאת בסקין למסע מלא פיכחון וגעגוע בין הבתים השונים שבהם התגוררה: החל בדירות הצפופות של ליטא הקומוניסטית, דרך שנותיה הראשונות בישראל כנערה בקיבוץ וכסטודנטית בחיפה, ועד להווה התל-אביבי. גיבוריו הבלתי-צפויים של המסע הזה הם השכנים שליוו כל אחת מתחנות חייה, פסיפס שלם של דמויות יוצאות דופן ונוגעות ללב. המחזור "שמונה תרגילים מאוחרים בקומפוזיציה" הוא תיאור שובר-לב ויפהפה של שלבי הפרידה מבן זוג אהוב, מוזיקאי. בסקין מתארת את שקיעת האהבה, ומציגה אותה משמונה זוויות ראייה (ושמיעה) שונות, הסובבות כולן סביב מטפורה מסחררת אחת: המוזיקה והנגינה. דווקא בשיריה התל אביביים ביותר, המרוכזים ברובם בפרקי הספר הבאים - שירי אהבה, שירי אם לילדיה, שירי נוף עירוני ושלל שירי "ג'ז ארצישראלי" - ניתן להבחין בהשפעה מובהקת של השירה הרוסית המודרניסטית. אבל בסקין היא גם משוררת עברית עד לשד עצמותיה. הכתיבה שלה חוגגת את העברית, ומלהטטת בה במוזיקליות עוצרת נשימה. ב"אחותי יהונתן" פונה יכולת נדירה זו לאפיקים חדשים: אל הווירטואוזיות שאיפיינה את יצירתה המוקדמת מצטרפות כעת שלל התנסויות פרוזודיות, הפותחות בפני השירה העברית נתיבים צורניים ומוזיקליים חדשניים. במבנהו הארכיטקטוני, במאפייניו הצורניים וגם בנושאים שהוא עוסק בהם, "אחותי יהונתן" הוא ספר יוצא-דופן מאוד בנוף השירה העברית העכשווית, ועל כך כבר מעיד שמו האניגמטי והטורד מנוחה. טלו את הספר הזה והתוודעו לשירתה הייחודית כל כך של סיון בסקין: שירה של לב ושל מוח, שירה של רגש ושל תבונה. דורי מנור...

"מסעו של יונה", ספר שיריה השני של סיון בסקין, כולל מבחר שירים שנכתבו משנת 2005 ועד 2011, לצד תרגומים לשיריה של המשוררת הרוסייה מרינה צווטאייבה. זהו ספר שמסמל התבגרות, ובו התייחסויות לרגעים אישיים (משפחה, אימהות, תל אביב, ים תיכוניות, מסעות בעולם), למוזיקה ולתחומי עניין בחייה של בסקין (היסטוריה, אמנות ועוד). מאז החלה לפרסם את שיריה הפרובוקטיביים בכתב העת "הו!", סיון בסקין נחשבת לאחד הקולות המבטיחים והמקוריים בשירה העברית הצעירה. בשיריה משתקפת בין השאר אישיותה של משוררת המעורה בגוני החיים כולם, בלי להצטמצם אך ורק להווייתה הפרטית....

בסתיו 2021 חזרה סיון בסקין לביקור בעיר הולדתה, וילנה, אחרי שנים ארוכות של זיכרון ושל געגוע. הגעגוע הזה הוא שהוליד את שבעה ימים אביב בשנה – ממואר אישי מאוד, שהוא גם ממואר של עיר ושל תקופה. שבעה ימים אביב בשנה הוא הספר הרביעי בהוצאת "ה-21" . סיון בסקין, משוררת ומתרגמת רבת השראה, מתגלה בספר הזה גם כפרוזאיקונית נפלאה. בכתיבה קולחת, שופעת חוכמה והומור, היא עורגת בלי להתרפק, מעמיקה בתהומות הזיכרון בלי לחטוא בנוסטלגיה. דרך הסיפור הפרטי שלה – סיפור ילדותה ונעוריה של משוררת, הכרוך ללא הפרד בסיפורן של ארץ ושל עיר – מבטאת בסקין געגוע קיומי המוכר לכולנו: ערגה לילדותנו, למשפחות שמהן באנו, לנוף שבו גדלנו, לסבתא ולסבא שאינם, לעבר מציאותי ומדומיין, ולדורות שקדמו לנו. שבעה ימים אביב בשנה יש בליטא, כותבת לאה גולדברג. תחת ידיה של סיון בסקין הופכת ליטא למטפורה עקרונית ועל-זמנית לצומת של רב-תרבותיות, של יהדות ושל אהבת ספרות. "מעיר אמיתית שגדלתי בה", כותבת בסקין על וילנה, "היא הלכה ונעשתה לאגדה: עיר הסֵפר. ירושלים דליטא. אתונה של הצפון. אלכסנדריה מושלגת, שספריותיה שוב אינן עולות באש. כתבתי עליה בלי לראות אותה, על דלק של שירה וזיכרון בלבד"....

בָּאָבִיב הַזֶּה קַפְּלַן תָּמִיד נִרְאֶה כְּמוֹ אַחֲרֵי גֶּשֶׁם.וְהָאַסְפַלְט הַיָּבֵשׁ חֲלַקְלַק כְּמוֹ אַחֲרֵי גֶּשֶׁם.וְשֶׁלֶט הַנֵּיאוֹן בּוֹהֵק כְּמוֹ קֶשֶׁת אַחֲרֵי גֶּשֶׁם.וְהַמִּגְדָּלִים סָבִיב מִתְרוֹמְמִים כְּמוֹ פִּטְרִיּוֹת־עֲנָק אַחֲרֵי גֶּשֶׁם.וְאִם יוֹרֵד גֶּשֶׁם, הוּא נִרְאֶה כְּמוֹ אַחֲרֵי גֶּשֶׁם.אֲנַחְנוּ נִרְטָבִים וְְאֵינֵנוּ רְטֻבִּים, כִּי זֶה הַגֶּשֶׁם.אַחֲרֵי גֶּשֶׁם. אנחנו, חסרי המולדת, הוא ספר השירה הרביעי של סיון בסקין. בשנים שבהן נכתבו שיריו פרצו מגפה, הפיכה, מלחמה רחוקה ומלחמה קרובה מאוד. הֵדֵיהן ספוגים בהם, אך שיריה של בסקין אינם נזקקים לאירועים בסדר גודל כזה כדי להיות חברתיים ומעורבים בעולם. הפואטיקה האנרגטית והבלתי צפויה שביצירתה צומחת תמיד מהתבוננות רגישה בו, בחד־פעמיותו, על מוראותיו והבטחותיו ליופי. סיון בסקין היא משוררת, סופרת, עורכת ומתרגמת. ספרה האחרון עד כה הוא הממואר שבעה ימים אביב בשנה (הקיבוץ המאוחד, 2021)....