“מה יהיה סופו של האפילוגן, הלוא הוא כותב הסופים המהולל, בן מנדלסון אשר החליט ליטול את חייו ולחבור לאשתו המנוחה כדי להגשים את הסוף המשותף עליו חלמו? במותו, מגיע מנדלסון לעולם האחר, לא גן עדן ולא גיהינום, אלא מעין יציר כלאיים חיובי לרוב, בו ממשיכים להתקיים ולחקור את הקיום באמצעות שיטוט ברחבי ההיסטוריה, איחוד עם קרובים שנפטרו ופעילות תרבותית ענפה (יצירות חדשות למכביר של שייקספיר, מוצרט ובאך למשל). מנדלסון מתוודע לעולם המתים, אך מתקשה למצוא את אשתו שמעלליה ומעלליי שאר הדמויות החשובות שגורלו קשור בהם, מתוארים לנו במקביל. בן פונה לבלש פרטי שלוקח אותו תחת חסותו, בתקווה לאחד אותו עם אשתו מריאן. טושה גפלה בורא את הגרסה החילונית לעולם הבא, שכולה מופת ייחודי ומרתק ליצירתיות השופעת ומעוררת הקנאה שלו. ניכרת מלאכת המחשבת שערך כדי ליצור עולם רעיוני שלם ומשוכלל, שפועל לפי חוקיו, תוך מענה על השאלות הגדולות-קטנות אודות החיים אחרי המוות. דמויותיו מלאות התוכן והרגש מניעות אל העלילה שאת סוגתה ניתן לסווג רק כשילוב נדיר בין פנטזיה, קומדיה, מתח-בלשי ואימה. ואם המוות מוצה, כיצד ניתן להתמודד עם הנצח? טושה גפלה מצא לכך פתרון, אך רומז שלא בטוח בכלל שגם לעולם הבא, אין עולם הבא, כך שעל האדם נגזר אולי להמשיך ולהתקיים (גורל די אכזר). זוגיות שמתאימה למציאות אחת, לאו דווקא מתאימה לאחרת, המעבר בין השבריריות של הרגע לוודאות של העד, עלולה להפריד בין זוגות (בין היתר גם בגלל התזמון השונה בהם ימצאו את מותם). פשע במהלך החיים, משליך על גורל האדם בעולם הבא, באופן שממחיש את היצר האנושי להעניש, גם כשמדובר באחראים, שהקשר בינם לבני התמותה הוא כביכול דק. הבחירה בגיבור ראשי שעיסוקו הוא כתיבת סופים היא מבריקה. קורותיו ההיסטוריים והרגשיים מגוללים בפנינו באופן שבדומה לשאר הדמויות, מעורר חיבור עז. אישיותן הכובשת, המורבידית והאקסצנטרית לעיתים נובעת מחייהם מלאי המורכבות והטרגדיה. אהבתי את השימוש הנבון שעשה המחבר באנשים שנמצאים בין החיים והמוות ובעוברים שלא שרדו עד הלידה. בלתי ניתן שלא להתפעל מאינספור משחקי המילים השנונים והמקוריים שלו. היו לי מספר השערות אודות פתרון תעלומת מריאן, ועל אף שצדקתי, הסופר הצליח להתל בי כהלכה. פחות הייתה אמינה לטעמי ההרמוניה החברתית המתקיימת בעולם הסוף, בהתחשב בחוסר הפיקוח ובטבע האדם. היעדר ההסבר על מעבר הגוף הפיזי בין העולמות, היה אחד החורים היחידים שמצאתי בעולם הארוג היטב שהסופר טווה (יחד עם אי-הענשתו על חטאו של רובר). האהבה היא המנוע הראשי והעוצמתי של הספר, שניחן בסופו של דבר באופטימיות, על אף רגעים של אפלוליות ואי-ידיעה. בלתי נתפס שמדובר בספר ביכורים, אני רק יכול לתאר לעצמי כמה רחב יריעה היה טרם העריכה. הספר הישראלי הכי יצירתי שקראתי בפער, מומלץ בחום.”

“ביום אחד בהיר אשתו של בן, אהובת חייו, מריאן, מתה בתאונה טרגית ומסתורית. בן לא יכול לחיות בלעדיה, אבל לפני שהוא מצטרף אליה בעולם הבא, הוא מחליט לחטב את עצמו ולהתכונן לקראתה, כמו בטוח שאכן יפגוש אותה ברגע שיכניס את קנה האקדח לפיו וילחץ על ההדק. אבל העולם הבא הוא לא בדיוק מה שבן ציפה שהוא יהיה, ומריאן חמקמקה משחשב. הקונספט מעניין ויצירתי, ובאמת כפי שאמרו כאן, קשה להשוות אותו לספרים אחרים, כי זה ספר מאוד מיוחד. השפה של אופיר טושה גפלה עשירה מאוד, ויש חלקים רבים שכתובים בכזה שצף שזה מרגיש כמו מונולוג ממח קודח והזוי, בקטע טוב. אהבתי את הסיפור, את הדמיון הרב ואת העולם שנבנה, אבל אני חושבת שיש פה הזדמנות מפוספסת מבחינת כמה סופר וכמה נחקר העולם הבא שאליו כביכול מגיעים לאחר המוות. אני מבינה אמנם שהייתה חובה וצורך להתמקד בדמות הראשית וחיפושיו, אבל בעיני, יכלו להתייחס לאלמנטים אחרים ונוספים בעולם הזה, ולערב יותר את מה שמתרחש מחוצה לסיפורו האישי של הדמות הראשית, בעיני היה יותר מעניין. הוא באמת עושה זאת כמו בקטעים שבן פוגש מפורסמים שנפטרו או מגלה חלקים חדשים בעולם, אבל לא מספיק לעניות דעתי. העולם הגדול שהסופר יצר פה, גדול יותר אפילו מהסיפור שלו, ככה שבאיזשהו שלב, כשהבנתי שפיתוח העולם פחות חשוב מהסיפור של הדמות הראשית (שהיה אגב, דיי פשוט לטעמי מלהחזיק ספר שלם), אז כבר הייתי מוכנה להגיע לסיום הספר, ויפה שעה אחת קודם. ספר טוב ומעניין, אבל גם טיפה מסתבך בתוך עצמו, ומעט מייגע לקראת הסוף.”

“כשיש כל כך הרבה ספרים על המדף קשה למצוא זמן לקריאה שנייה, אך התמזל מזלי ומועדון הקוראות בו אני חברה בחר ב"עולם הסוף" כספר הבא לדיון ולכן קראתי בו שוב, כעשר שנים לאחר הקריאה הראשונה. זכרתי שמדובר בספר מאוד ייחודי ויצא דופן בנוף הישראלי ואכן התרשמות זו נותרה בעינה. אין ספק שאופיר טושה גפלה הוא עוף מוזר בעולם הספרות העברית, בלי קשר לשמו המוזר להפליא. אולם לאחר עשר הפליאה מן הייחודיות והמקוריות קצת דעכה ולמרות ששוב נהניתי ממשחקי המילים המצחיקים ומהרעיונות המדהימים והסוריאליסטיים הפריע לי מאוד היבשושיות והניכור שבכתיבה. לא חשתי שום עומק רגשי ולא הצלחתי להתחבר אל אף אחת הדמויות. יתרה מזאת, למרות שהדמויות מדברות כל הזמן על רגשות ועל אהבה גדולה מן החיים, לא חשתי כל רגש בוקע מדפי הספר, אלא רק תיחכום מודע לעצמו ולצערי זה לא מספיק. יחד עם זאת, הספר בהחלט ראוי לקריאה בשל העיצוב המושלם של העולם הבא האתאיסטי, הטכנולוגי והנהנתני כל כך של גפלה. כל סיפורי הסבתא על גן העדן והגיהינום חוטפים כאן סטירה עסיסית בפרצוף כשאנחנו עולים על הקרוסלה המטורפת של מפגשים הזויים עם מרילין מונרו והחבר החדש שלה (שגם הוא מחזאי בשם ארתור מילר), מבקרים בזומבי, שם חיים להם בשלווה ובנחת בעלי החיים המנוחים וצופים להם בכיף ובצחוק בסרטי הטבע התיעודיים שבני האדם צילמו על אודותיהם. גם המשורר מאבון עוד חי ופעיל ועורך אודישנים לשחקנים למחזה חדש בעוד מוצארט מסרב בכל תוקף לסיים את הרקוויאם אותו זנח לפני מותו ובורח מעדת מעריצים מטורפת. לעומתו אורסון וויילס לא מוותר ומנסה להדיח את "האזרח קיין" שהוא ביים מראש רשימת הסרטים הטובים ביותר, בינתיים ללא הצלחה יתרה. בקיצור, הרבה הומור שחור ומורבידי, משחקי מילים ורעיונות מוטרפים ברומן ישראלי קוסמופוליטי לגמרי שאינו מזכיר בכלל את ישראל, ישראלים, יהודים, פלשתינאים ושאר ירקות. די מרענן, למען האמת.”

“העברתי אצבע על הספרים כמו בתנועת אקורדיון ושלפתי את אמיל אז'אר עם הספר "כל החיים לפניו" הרגשתי שאני פוגשת חבר. צהלתי משמחה והודעתי למארחת שזה אחד הספרים הטובים שקראתי. ואז היא ניגשה לספרים ובתנועת אקורדיון גם כן שלפה ספר. את "עולם סוף" של אופיר טושה,. היא הצהירה בקול "זה הספר הטוב ביותר שקראתי".. אז היא תקרא את אמיל ואני הבטחתי לקרוא את טושה. לקח לי מאז פסח טיפין טיפין... ************************************************* מפתיע,שונה,מרתק,מאתגר מחשבתית ולא דומה לאף ספר אחר שקראתם. "יכול להיות שאהבה היא התירוץ הנעלה ביותר לחיות, ואובדנה-למות?" "אסור לתת את הכל באהבה כי היא לוקחת כפליים בתמורה,לא רק את מה שהאדם מוכן לתת אלא אפילו את עצמו" הספר הזה הוא אווטאר של פנטזיה ודמיון על העולם שמעבר לאהבה,מעבר לשמיים ולגבולות ולמימדים כפי שאנו מכירים אותם.הספר הוא על אהבה טוטאלית ומוחלטת שמתחילה על האדמה ומסתיימת אין שם בעולם מטאפיזי. טושה אכן יצר יצירה למופת,יצירה גאונית. והשאלות שהוא מציב לנו ,הקוראים, שאלות שנכנסות לקרביים. כי הרי כל אדם חשב על מוות מתי שהוא, על מה הוא המוות? האם הוא התחלה של משהו חדש (זה כי אנו מפחדים לחשוב אחרת),האם כל השירים והסיפורים, הזיכרונות, האהבות וההתחלות, האם זהו, נגמר, "קפוט"?. העלילה מסועפת במיוחד כשבן נחליט לכתוב סוף משלו לחיים שלו.הגיבורים שלנו כאן הם בן ומריאן שלהם האהבה היא בפירוש זכייה בלוטו .התיאום ביניהם בכל שנות הנישואין היה ללא דופי, הם השלימו אחד את השני וחשבו שתמיד יהיה להם אחד את השני. הייתה להם שיגרה, חברים שאוהבים, משפחה תומכת. הכי חשוב היה להם אחד את השני. ומה קורה כשאחד מת והשני מתאושש ומייחל למותו כדי ששוב יהיו ביחד. על כך כל הספר .על החיפוש הזה בחיים ומחוצה להם כדי להשקיט את הלב והמחשבות. החלק הגאוני בספר הוא מה קורה לנו אחרי המוות בצורה הכי משעשעת טושה בנה לנו עולם יציר דמיון ששם יש הסעות מיוחדות לפי שנים אם בא לך במקרה לבקר חבר. נניח אם פתאום בא לי ללכת לבקר את מרלין מונרו או ג'ניס ג'ופלין, או נניח פיקסו או ויואלדי זה אכן היה מתקיים. הבתים שם מסודרים לפי השנה שנולדת או מתת .אם ברגע אחד בא לך ליפול לתרדמת אינסופית גם את זה מתאפשר בלחיצה אחת. לא מקבלים כסף תמורת עבודה כי כל אחד עובד בכיף במשהו שהוא אוהב. לא קונים בסופר בכסף אלא לוקחים כל מה שבא לקחת. אין משכנתה או מיסים והכל כל כך מסודר עד סטרילי שזה מפחיד. החיפוש של בן אחרי מריאן מרחיב את הלב וגורם לו להתכווץ כי הוא כואב את האהבה שהייתה ולא מוכן להמשיך הלאה. והכי חשוב איך אנחנו בחיים של כל אחד מאיתנו מודים על מה שיש ,על האהבה שיש לו ושמח בה ולו רק בגלל ההבנה שצריך למצות כל רגע ורגע בחיים שמתחת לעננים ועל האדמה. "פעם משהו שאל אותי מה אני מוצאת בך ?חשבתי ועניתי – דברים שלא ידעתי שאיבדתי. הוא אמר שזה משפט יפה וערטילאי. אמרתי לו שאם פעם יחווה אהבת אמת וחלילה תלך ממנו האהבה, יבין." האם חשבתם מה עלול לקרות אם נמצא את כל האנשים שפגשנו כאן גם שם?......”

“מה יהיה סופו של האפילוגן, הלוא הוא כותב הסופים המהולל, בן מנדלסון אשר החליט ליטול את חייו ולחבור לאשתו המנוחה כדי להגשים את הסוף המשותף עליו חלמו? במותו, מגיע מנדלסון לעולם האחר, לא גן עדן ולא גיהינום, אלא מעין יציר כלאיים חיובי לרוב, בו ממשיכים להתקיים ולחקור את הקיום באמצעות שיטוט ברחבי ההיסטוריה, איחוד עם קרובים שנפטרו ופעילות תרבותית ענפה (יצירות חדשות למכביר של שייקספיר, מוצרט ובאך למשל). מנדלסון מתוודע לעולם המתים, אך מתקשה למצוא את אשתו שמעלליה ומעלליי שאר הדמויות החשובות שגורלו קשור בהם, מתוארים לנו במקביל. בן פונה לבלש פרטי שלוקח אותו תחת חסותו, בתקווה לאחד אותו עם אשתו מריאן. טושה גפלה בורא את הגרסה החילונית לעולם הבא, שכולה מופת ייחודי ומרתק ליצירתיות השופעת ומעוררת הקנאה שלו. ניכרת מלאכת המחשבת שערך כדי ליצור עולם רעיוני שלם ומשוכלל, שפועל לפי חוקיו, תוך מענה על השאלות הגדולות-קטנות אודות החיים אחרי המוות. דמויותיו מלאות התוכן והרגש מניעות אל העלילה שאת סוגתה ניתן לסווג רק כשילוב נדיר בין פנטזיה, קומדיה, מתח-בלשי ואימה. ואם המוות מוצה, כיצד ניתן להתמודד עם הנצח? טושה גפלה מצא לכך פתרון, אך רומז שלא בטוח בכלל שגם לעולם הבא, אין עולם הבא, כך שעל האדם נגזר אולי להמשיך ולהתקיים (גורל די אכזר). זוגיות שמתאימה למציאות אחת, לאו דווקא מתאימה לאחרת, המעבר בין השבריריות של הרגע לוודאות של העד, עלולה להפריד בין זוגות (בין היתר גם בגלל התזמון השונה בהם ימצאו את מותם). פשע במהלך החיים, משליך על גורל האדם בעולם הבא, באופן שממחיש את היצר האנושי להעניש, גם כשמדובר באחראים, שהקשר בינם לבני התמותה הוא כביכול דק. הבחירה בגיבור ראשי שעיסוקו הוא כתיבת סופים היא מבריקה. קורותיו ההיסטוריים והרגשיים מגוללים בפנינו באופן שבדומה לשאר הדמויות, מעורר חיבור עז. אישיותן הכובשת, המורבידית והאקסצנטרית לעיתים נובעת מחייהם מלאי המורכבות והטרגדיה. אהבתי את השימוש הנבון שעשה המחבר באנשים שנמצאים בין החיים והמוות ובעוברים שלא שרדו עד הלידה. בלתי ניתן שלא להתפעל מאינספור משחקי המילים השנונים והמקוריים שלו. היו לי מספר השערות אודות פתרון תעלומת מריאן, ועל אף שצדקתי, הסופר הצליח להתל בי כהלכה. פחות הייתה אמינה לטעמי ההרמוניה החברתית המתקיימת בעולם הסוף, בהתחשב בחוסר הפיקוח ובטבע האדם. היעדר ההסבר על מעבר הגוף הפיזי בין העולמות, היה אחד החורים היחידים שמצאתי בעולם הארוג היטב שהסופר טווה (יחד עם אי-הענשתו על חטאו של רובר). האהבה היא המנוע הראשי והעוצמתי של הספר, שניחן בסופו של דבר באופטימיות, על אף רגעים של אפלוליות ואי-ידיעה. בלתי נתפס שמדובר בספר ביכורים, אני רק יכול לתאר לעצמי כמה רחב יריעה היה טרם העריכה. הספר הישראלי הכי יצירתי שקראתי בפער, מומלץ בחום.”

“ביום אחד בהיר אשתו של בן, אהובת חייו, מריאן, מתה בתאונה טרגית ומסתורית. בן לא יכול לחיות בלעדיה, אבל לפני שהוא מצטרף אליה בעולם הבא, הוא מחליט לחטב את עצמו ולהתכונן לקראתה, כמו בטוח שאכן יפגוש אותה ברגע שיכניס את קנה האקדח לפיו וילחץ על ההדק. אבל העולם הבא הוא לא בדיוק מה שבן ציפה שהוא יהיה, ומריאן חמקמקה משחשב. הקונספט מעניין ויצירתי, ובאמת כפי שאמרו כאן, קשה להשוות אותו לספרים אחרים, כי זה ספר מאוד מיוחד. השפה של אופיר טושה גפלה עשירה מאוד, ויש חלקים רבים שכתובים בכזה שצף שזה מרגיש כמו מונולוג ממח קודח והזוי, בקטע טוב. אהבתי את הסיפור, את הדמיון הרב ואת העולם שנבנה, אבל אני חושבת שיש פה הזדמנות מפוספסת מבחינת כמה סופר וכמה נחקר העולם הבא שאליו כביכול מגיעים לאחר המוות. אני מבינה אמנם שהייתה חובה וצורך להתמקד בדמות הראשית וחיפושיו, אבל בעיני, יכלו להתייחס לאלמנטים אחרים ונוספים בעולם הזה, ולערב יותר את מה שמתרחש מחוצה לסיפורו האישי של הדמות הראשית, בעיני היה יותר מעניין. הוא באמת עושה זאת כמו בקטעים שבן פוגש מפורסמים שנפטרו או מגלה חלקים חדשים בעולם, אבל לא מספיק לעניות דעתי. העולם הגדול שהסופר יצר פה, גדול יותר אפילו מהסיפור שלו, ככה שבאיזשהו שלב, כשהבנתי שפיתוח העולם פחות חשוב מהסיפור של הדמות הראשית (שהיה אגב, דיי פשוט לטעמי מלהחזיק ספר שלם), אז כבר הייתי מוכנה להגיע לסיום הספר, ויפה שעה אחת קודם. ספר טוב ומעניין, אבל גם טיפה מסתבך בתוך עצמו, ומעט מייגע לקראת הסוף.”

“כשיש כל כך הרבה ספרים על המדף קשה למצוא זמן לקריאה שנייה, אך התמזל מזלי ומועדון הקוראות בו אני חברה בחר ב"עולם הסוף" כספר הבא לדיון ולכן קראתי בו שוב, כעשר שנים לאחר הקריאה הראשונה. זכרתי שמדובר בספר מאוד ייחודי ויצא דופן בנוף הישראלי ואכן התרשמות זו נותרה בעינה. אין ספק שאופיר טושה גפלה הוא עוף מוזר בעולם הספרות העברית, בלי קשר לשמו המוזר להפליא. אולם לאחר עשר הפליאה מן הייחודיות והמקוריות קצת דעכה ולמרות ששוב נהניתי ממשחקי המילים המצחיקים ומהרעיונות המדהימים והסוריאליסטיים הפריע לי מאוד היבשושיות והניכור שבכתיבה. לא חשתי שום עומק רגשי ולא הצלחתי להתחבר אל אף אחת הדמויות. יתרה מזאת, למרות שהדמויות מדברות כל הזמן על רגשות ועל אהבה גדולה מן החיים, לא חשתי כל רגש בוקע מדפי הספר, אלא רק תיחכום מודע לעצמו ולצערי זה לא מספיק. יחד עם זאת, הספר בהחלט ראוי לקריאה בשל העיצוב המושלם של העולם הבא האתאיסטי, הטכנולוגי והנהנתני כל כך של גפלה. כל סיפורי הסבתא על גן העדן והגיהינום חוטפים כאן סטירה עסיסית בפרצוף כשאנחנו עולים על הקרוסלה המטורפת של מפגשים הזויים עם מרילין מונרו והחבר החדש שלה (שגם הוא מחזאי בשם ארתור מילר), מבקרים בזומבי, שם חיים להם בשלווה ובנחת בעלי החיים המנוחים וצופים להם בכיף ובצחוק בסרטי הטבע התיעודיים שבני האדם צילמו על אודותיהם. גם המשורר מאבון עוד חי ופעיל ועורך אודישנים לשחקנים למחזה חדש בעוד מוצארט מסרב בכל תוקף לסיים את הרקוויאם אותו זנח לפני מותו ובורח מעדת מעריצים מטורפת. לעומתו אורסון וויילס לא מוותר ומנסה להדיח את "האזרח קיין" שהוא ביים מראש רשימת הסרטים הטובים ביותר, בינתיים ללא הצלחה יתרה. בקיצור, הרבה הומור שחור ומורבידי, משחקי מילים ורעיונות מוטרפים ברומן ישראלי קוסמופוליטי לגמרי שאינו מזכיר בכלל את ישראל, ישראלים, יהודים, פלשתינאים ושאר ירקות. די מרענן, למען האמת.”

“העברתי אצבע על הספרים כמו בתנועת אקורדיון ושלפתי את אמיל אז'אר עם הספר "כל החיים לפניו" הרגשתי שאני פוגשת חבר. צהלתי משמחה והודעתי למארחת שזה אחד הספרים הטובים שקראתי. ואז היא ניגשה לספרים ובתנועת אקורדיון גם כן שלפה ספר. את "עולם סוף" של אופיר טושה,. היא הצהירה בקול "זה הספר הטוב ביותר שקראתי".. אז היא תקרא את אמיל ואני הבטחתי לקרוא את טושה. לקח לי מאז פסח טיפין טיפין... ************************************************* מפתיע,שונה,מרתק,מאתגר מחשבתית ולא דומה לאף ספר אחר שקראתם. "יכול להיות שאהבה היא התירוץ הנעלה ביותר לחיות, ואובדנה-למות?" "אסור לתת את הכל באהבה כי היא לוקחת כפליים בתמורה,לא רק את מה שהאדם מוכן לתת אלא אפילו את עצמו" הספר הזה הוא אווטאר של פנטזיה ודמיון על העולם שמעבר לאהבה,מעבר לשמיים ולגבולות ולמימדים כפי שאנו מכירים אותם.הספר הוא על אהבה טוטאלית ומוחלטת שמתחילה על האדמה ומסתיימת אין שם בעולם מטאפיזי. טושה אכן יצר יצירה למופת,יצירה גאונית. והשאלות שהוא מציב לנו ,הקוראים, שאלות שנכנסות לקרביים. כי הרי כל אדם חשב על מוות מתי שהוא, על מה הוא המוות? האם הוא התחלה של משהו חדש (זה כי אנו מפחדים לחשוב אחרת),האם כל השירים והסיפורים, הזיכרונות, האהבות וההתחלות, האם זהו, נגמר, "קפוט"?. העלילה מסועפת במיוחד כשבן נחליט לכתוב סוף משלו לחיים שלו.הגיבורים שלנו כאן הם בן ומריאן שלהם האהבה היא בפירוש זכייה בלוטו .התיאום ביניהם בכל שנות הנישואין היה ללא דופי, הם השלימו אחד את השני וחשבו שתמיד יהיה להם אחד את השני. הייתה להם שיגרה, חברים שאוהבים, משפחה תומכת. הכי חשוב היה להם אחד את השני. ומה קורה כשאחד מת והשני מתאושש ומייחל למותו כדי ששוב יהיו ביחד. על כך כל הספר .על החיפוש הזה בחיים ומחוצה להם כדי להשקיט את הלב והמחשבות. החלק הגאוני בספר הוא מה קורה לנו אחרי המוות בצורה הכי משעשעת טושה בנה לנו עולם יציר דמיון ששם יש הסעות מיוחדות לפי שנים אם בא לך במקרה לבקר חבר. נניח אם פתאום בא לי ללכת לבקר את מרלין מונרו או ג'ניס ג'ופלין, או נניח פיקסו או ויואלדי זה אכן היה מתקיים. הבתים שם מסודרים לפי השנה שנולדת או מתת .אם ברגע אחד בא לך ליפול לתרדמת אינסופית גם את זה מתאפשר בלחיצה אחת. לא מקבלים כסף תמורת עבודה כי כל אחד עובד בכיף במשהו שהוא אוהב. לא קונים בסופר בכסף אלא לוקחים כל מה שבא לקחת. אין משכנתה או מיסים והכל כל כך מסודר עד סטרילי שזה מפחיד. החיפוש של בן אחרי מריאן מרחיב את הלב וגורם לו להתכווץ כי הוא כואב את האהבה שהייתה ולא מוכן להמשיך הלאה. והכי חשוב איך אנחנו בחיים של כל אחד מאיתנו מודים על מה שיש ,על האהבה שיש לו ושמח בה ולו רק בגלל ההבנה שצריך למצות כל רגע ורגע בחיים שמתחת לעננים ועל האדמה. "פעם משהו שאל אותי מה אני מוצאת בך ?חשבתי ועניתי – דברים שלא ידעתי שאיבדתי. הוא אמר שזה משפט יפה וערטילאי. אמרתי לו שאם פעם יחווה אהבת אמת וחלילה תלך ממנו האהבה, יבין." האם חשבתם מה עלול לקרות אם נמצא את כל האנשים שפגשנו כאן גם שם?......”