"אני אחכה עד שאתי תקום מהספה, ותלך לקנות עיתון דרושים, ותשב עם טוש צהוב, ותסמן לעצמה בעיגול חיים חדשים, ואז היא תצא, תמצא עבודה, והיא תכיר שם איזה מישהו, והם יתחתנו, ולנו תהיה שמחה גדולה בבית וכל הדמויות של הסדרה יבואו, פעם ראשונה שכל הקצוות יתחברו לפרק אחד, וכשההוא של אתי ישבור את הכוס, כל הצופים יקומו במסעדות, ימחאו כפיים, יתרגשו, והס
כבר שנים שגברת ורבורג מאוהבת באותו הגבר, וכבר שנים שאין לה מושג למה. האם אהבתה היא תוצר של נפשה המסוכסכת, תגובה לחיי הנישואים של הוריה, אולי תערובת של צירופי מקרים והחלטות מודעות, ואולי נס גדול שאין לו סיבה ותכלית?
"עד שמשפחת סירקין קנתה את הדירה מולנו, לא היה לי סיפור משפחתי." כך פותחת המְספרת נטולת השם, היא גברת ורבורג, את הרומן