מדף הספרים של איציק - הספרים שדירג

חמש שנים אחרי הנסיגה מלבנון חוזר לירז ליברטי אל השנה שטילטלה את חייו - השנה האחרונה של צה"ל על הבופור. הוא חוזר אל ריבר החובש שהבטיח למות למענו; אל אושרי הסמל, הנשמה התאומה, שנשבע לירות בו אם יאבד יד; אל זיתלאווי שהמציא שפה, ובייליס שהוריד כיפה; אל שפיצר, שדיקלם "הנרי החמישי" בשלג - ואל אלה שלא חזרו. "אם יש גן עדן" מהדהד בקול בוטה ו

המספר של 'זה הדברים' ביקש חופשה של שבוע מעבודתו לצורך משימה שיושבת אצלו "כמו פגיון מחושב ודוקרני" המכוּון אל אמו. לשם כך הוא לוקח את אמו החולה, ילידת מרוקו, מבית-האבות שבו היא נמצאת כבר ארבע שנים וכולא אותה, פשוטו-כמשמעו, בביתה הישן, הנטוש – בית "עמידר" זעיר, בקצה הרחוב האחרון של מושבה בלב הארץ, שבו הוא חי כל ילדותו רק איתה, "בלי זיכרון

"הם יירו על חיילים", הם יעשו הכול כדי לסכל את הפינוי", "תהיה פה אנרכיה" ? אלה האיומים שהושמעו ערב ביצועה של תוכנית ההתנתקות. בסופו של דבר, עבר פינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון בשקט יחסי. אף טיפת דם לא נשפכה במהלך הפינוי, ובמקום מלחמת אחים נראו על המסכים חיילים ומפונים מתחבקים ובוכים. האם זו התמונה הנכונה? מה באמת קרה שם, אצל המתבצ