סיפורו של הולדן קולפילד, נער בן שש-עשרה בארצות הברית של אמצע המאה ה-20, כובש לו אוהדים מזה חמישים שנה. ראשון מסוגו, דיבר "התפסן" בשפה שאיש לא דיבר לפניו: בשפה ישירה, פונה בגוף שני לקוראיו, מנבל את הפה בקללות מכל הסוגים, מספר הולדן את סיפור התבגרותו, מוחה על צביעות, מאוהב באמת ובתמימות.
"... משכתי בכל כוחי, אך לשווא.
כאילו הייתי יצוק במלט. לא צלחתי לנוע. שוב רציתי לבכות, אך חשתי רק גוש מוצק בגרוני.
זהו זה, זה המוות. סופי יהיה בביצה הזאת. השלמתי.
ידעתי שאין לי כוח, וידעתי שאין כוח בעולם שיושיט לי יד וימשה אותי מן הבוץ".
הם היו ארבעה שיצאו לג'ונגל הבוליביאני: קרל, עבריין אוסטרי שהתחזה לגיאולוג, מרקוס השוויצרי, קווין האמ
שירתו של יהודה עמיחי היא מעמודי התווך של השירה העבריתהמודרנית. חידושיו מתגלים בירידה מן השגב השירי אל לשוןהיום-יום ומן הלאומי אל האישי. הצירים שעליהם סובבת שירתו- מלחמה, אהבה, אלוהים, ילדות, הזמן והארץ - מצטרפים לכעיןיומן אישי, שמתוכו עולים הנושאים האוניברסליים, המעסיקיםאת כולנו. מעל לכול יש בשירת עמיחי מסר של אהבה, של הקשבהושל הב