מדף הספרים של אוהד - הספרים שדירג

בגיל 15, עם מעט כסף בארנק ובגדים שדחס לתיק קטן, בורח קפקא טאמורה מביתו, מעברו, מקללתו האיומה של אביו. מצויד במשאלה עתיקה - למצוא את אחותו ואמו שעזבו את הבית כשהיה בן ארבע - הוא יוצא לדרך בלי לדעת לאן תוביל. ממש כמו נאקאטה, זקן פגוע מוח המתפרנס מאיתור חתולים אבודים, שנהדף אל המסע הראשון בחייו בנסיבות קיצוניות לא פחות. שני סיפורי המסע, ש

"היזהרי שלא ללכת שולל אחר מראית עין, כי מציאות יש תמיד רק אחת", אמר נהג מונית מסתורי לאאוממה, רגע לפני שיצאה מהמונית התקועה בפקק, טיפסה מעל גדר הבטיחות בחצאית מיני ונעלמה במדרגות חירום הידועות רק לפועלי דרכים. בנקודת זמן זו חייה של אאוממה מקבלים תפנית משמעותית. הזיכרון המוקדם ביותר של טנגו הוא מינקותו: אמו בקומבינזון לבן כורכת את

אומץ לב אינו העדר פחד, אומר אושו, אדרבה, זאת נוכחותו המלאה של הפחד, עם האומץ להתייצב מולו, הספר הזה נותן מבט ממעוף הציפור על כל הנושא - מה מקורם של פחדים, כיצד להבין אותם, וכיצד למצוא את האומץ להתעמת אתם. בתוך כך אושו מציע שכל אימת שאנחנו ניצבים מול חוסר ודאות ושינוי בחיינו, זאת דווקא סיבה לחגיגה, במקום לנסות להיצמד למוכר ולידוע, אנחנ

המקום שבו תחיה נתון לבחירתך - בשאול או בשמים - לא חשוב היכן אתה רוצה לחיות עליך ליצור את מקומך. אין זה מקום מוכן - כזה שאתה קונה כרטיס ונוסע אליו ברכבת: זו היצירה שלך. אהבה יכולה ליצור גן עדן כאן ועכשיו. זה כל מה שאני מלמד: אהב יותר - עד לנקודה שבה אתה הופך רק למקור של אהבה, ושום דבר אחר... קח אחריות לגיהנום ולגן העדן שבהם אתה חי. וברגע ש

טורו ווטנבה, סטודנט לתיאטרון באוניברסיטה בטוקיו בשלהי שנות השישים, חי בתחושה של ניכור וניתוק מאז התאבדותו של חברו הטוב קיזוקי בתיכון. הוא נקשר אל שתי נשים: נאוקו היפה והדיכאונית, שהייתה חברתו של קיזוקי, ומידורי תאבת החיים. ווטנבה מיטלטל בין שתי הנשים ובה בעת מנסה למצוא את עצמו ואת מקומו בעולם, בכנות ובישירות שבזכותן הוא מתחבב גם ע

שני קווי עלילה מתפתחים במקביל ברומן המסחרר הזה, פרי עטו של הרוקי מורקמי. האחד מתרחש בטוקיו בעתיד הקרוב , בעולם פלאות קשוח שבו המידע הוא הנכס המקנה עוצמה וזכויות. הקו השני מתרחש במפלט נטול הזמן של הלא מודע", "סוף העולם ".. תושביו אינם יודעים רוע ומוות, אך הם נטולי מהות אנושית . בהדרגה שני הקווים המקבילים מתחילים להתקרב ולהתמזג. המספר ה

מה שהניע את צקורו טזאקי להימשך בחוזקה כזאת אל המוות היה ברור לגמרי. יום אחד נאמר לו פה אחד על ידי ארבעת חבריו, שאיתם היה בקשר חברות קרוב במשך זמן רב, שהם אינם רוצים לראות אותו עוד, ואינם רוצים עוד לשמוע ממנו. באופן מוחלט, פתאומי, ובלי שום מקום לפשרה. יתרה מזו, הוא לא הצליח להעלות בדעתו אפילו סיבה אחת מדוע היה עליו לקבל הודעה צורבת שכ