מדף הספרים של אתי - הספרים שדירגה
עיירה ליטאית יפהפייה, בין יער לנהר, בעיצומו של קיץ זהוב ורוגע, שהעולם עומד להיחרב בו.
אנשים רגילים חיים את חייהם וחולמים חלומות: מורה מתוסכל שוקד על יצירת המופת שלו וחולם להיות סופר נערץ. מכשפה זקנה מחוללת סביב מזבח לאל פגאני. מנהל הכולבו עושה עסקים טובים ובוגד בסתר באשתו, והיא, מצדה, מתכננת לברוח ממנו ולקחת איתה את הילד המוזר שלה
"לתכנן למישהו בית זה לא דבר טכני", עניתי לה, "בית הוא רק קופסה, אבל היא צריכה לדעת להכיל את הדבר הזה שנקרא 'חיים' : את הגוף הפיזי שלכם ואת השינויים שיעברו עליו, את הזיכרונות שהיו ויהיו לכם, את החלומות שהיו ויהיו, את השמחות, הצער, האהבות, הריבים... אני מאמינה שכדי לאפשר לדבר כל־כך מורכב לצמוח, הקופסה צריכה להיות מאוד פשוטה – היא צריכה לדעת
שי תמוז הוא עיתונאי ותיק שהתפרסם בתחילת דרכו בזכות כתיבתו הרעננה והופעותיו התכופות בטלוויזיה, אולם בחלוף השנים דעכה הצלחתו, טוריו נדחקים לשולי העיתון, והוא כמעט נשכח. הוא מרגיש שהוא מאבד גם את אהבתה של אשתו אלונה. כאשר נקרית לפניו הזדמנות לחזור להופיע בטלוויזיה, בערוץ הפטריוטי, הוא נאחז בה כבגלגל הצלה. שי יעשה הכול, ובלבד שההצלחה
את כל הסיפורים שהגיעו אליי היתה לי סבלנות לשמוע. אבל מדי פעם היה משהו באינטראקציה האנושית הבסיסית הזאת שהיה משרה עליי רוגע. הייתי מביט בהם ומקשיב. מנסה להיזכר איך הקול שלי והסיפורים שלי היו נשמעים באוזניים של אנשים אחרים. סיפורים שעטפתי בכל כך הרבה שכבות שלא תמיד הייתי בטוח בעצמי מה אמת ומה לא.
אחרי מה שקרה מיכאל עמית הפסיק לדבר.
"את ההחלטה לעזוב אותו קיבלתי בפעם הראשונה לפני שלוש שנים בדיוק, כשסתיו שפיר קראה לצדק חברתי. הבעיה היא שהרבה דברים יכולים להשתנות אחרי שמחליטים משהו. החלטה היא חמקמקה, נכונה רק לרגע שבו התקבלה. כמו צורה של ענן – אם הרשית לעצמך למצמץ, השוליים שלו כבר נוזלים לצורה אחרת או מתאיידים כאילו לא היו מעולם. והחלטה בסדר גודל שאני קיבלתי צריכ