בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן הַסִּמְטָאוֹת רַבּוֹת,
וּבָהֶן יָם מְכֻסֶּה הִינוּמָה.
כְּדֵי לִטְבֹּל בּוֹ
אֱמֹר
הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי
כְּדַת הַיְּדִיעָה וְהַשִּׁכְחָה
(מתוך "חתונה ירושלמית")
לשון שירי הספר ממזגת שני הפכים לכאורה: חשיבה לוגית מחמירה עם חוויה רגשית מסעירה בכור היתוך שירי משוכלל. התוצאה היא שלל דימויים בוהקים,
אֲנִי יוֹדֵעַ לוֹמַר
שֶׁהַנִּדְבָּךְ הַאֵלוֹקִי
אֵינֶנּוּ שֶׁלִּי
וְאַהֲבָתוֹ
אֵינֶנָּה שֶׁלּוֹ
כִּי אִם שֶׁלָּנוּ.
אֲנִי חוֹשֵׁב לוֹמַר
שֶׁלָּנוּ
אַךְ אוֹמֵר שֶׁלִּי,
וְגוֹ´.
(מתוך "גומר אומר")
האמירה בשיריו של פיני גורפיל איננה תמיד כפשוטה. כדי לרדת לסופה יש לשוב ולקרוא בה. אז נחשפים עומקה ויופייה והקורא בא על שכ