מדף הספרים של מור - הספרים שדירגה

מכונית נתקעת לפני רמזור שהתחלף לירוק. הנהג צועק משהו. מסתבר שהתעוור פתאום. אין זה עיוורון שחור; הוא רואה הכל לבן, כאילו נפל לתוך ים של חלב. מישהו מתנדב להסיע אותו הביתה. כשאשתו חוזרת, היא לוקחת אותו לרופא - עיניים, אבל עליהם לנסוע במונית, כי המתנדב טוב - הלב גנב את מכוניתם. בחדר - ההמתנה של הרופא נמצאים זקן עם רטייה על עינו, ילד פוזל,

לא היו לזה סימנים מבשרים, שום התראה מוקדמת: יום אחד הוא פשוט הופיע בשיכון, והעולם השתנה. קראו לו יורם, היו לו עיניים בלי צבע וכישרון נדיר לצרות, והוא ליכד סביבו ארבעה חברים שיישארו יחד תמיד. או שלא. כי לפעמים ההיסטוריה בורחת מן המסלול שהותווה לה, כמו כלב שהשתחרר מרצועה. "בשבילה גיבורים עפים" הוא סיפורה של קבוצת ילדים משיכון פועלים

טטיאנה מֵטָאנובה גרה בדירה דחוסה, וחולקת בה חדר אחד עם אחותה, אחיה ושני הוריה, בתנאי הדוחק שמזמנת רוסיה של סטאלין. כן, לנינגרד של 1941 היא עיר שימיה המפוארים מאחוריה. אבל כשגרמניה של היטלר פולשת לעיר ומטילה עליה מצור, התנאים האלה רק הולכים ומחריפים, ואל הדוחק מצטרפים דלות בלתי נסבלת ורעב קשה. זהו הרקע לרומן מרגש וסוחף, שבמרכזו סיפ

בוקר אחד ב-1945, בברצלונה אפופת הצללים שעדיין מלקקת את פצעי מלחמת האזרחים, אב מכניס את בנו בסוד בית הקברות לספרים נשכחים, ספרייה שבה אלפי ספרים זנוחים שאיש אינו קורא עוד. הילד דניאל שולף ממדף מאובק את הרומן צל של הרוח, נשבה בקסמו ומבקש לקרוא את כל ספריו של מחברו, חוליאן קאראך. באחד הלילות, בשעה שדניאל מטייל ברחובותיה העתיקים של ברצל

טטיאנה, נערה בת שמונה עשרה, אלמנה בהריון, נמלטת מלניגרד, העיר השסועה לאחר מלחמת העולם השנייה, כדי להתחיל חיים חדשים באמריקה. ואולם רוחות הרפאים של עברה אינן מוכנות לנוח בשלום במקומן. היא נתקפת תחושה עזה, כמעט דיבוק שבעלה, רב סרן אלכסנדר בלוב, עדיין חי, והוא זקוק לה נואשות. בינתיים, מעבר לימים ויבשות, הרחק בתוככי ברית המועצות, אלכס

אותה האהבה, כמעט מגולל את סיפורה של חברות מרה ועצומה, אוהבת ונבגדת, שנפסקת פעמים רבות לארוך השנים ואף פעם לא נגמרת. במרכז הספר היפהפה הזה ניצבות שלוש חברות טובות: בלי, שלומקיצ ונעמה, שהקשרים בינהן נפרשים משנות ה - 70 ועד ימינו. כמו בדז'ה וו מכושף יוצרת מירי רוזובסקי זיכרון חי וכובש, וגברים ונשים שיעוררו בכם את התחושה שאתה מכירים או

בגיל עשרים ושמונה, כששום שינוי בשִגרה לא נראה באופק, מוצאת את עצמה אמה ג`ונס תוהה על חייה. בדיוק ברגע שבּו היא חוששת כי שום דבר משמעותי אינו עומד להתרחש, נופל לידיה יומן. "מצאתי את עצמי מתירה את השרוכים ונשאבת לתוך הדף הראשון, שנראה כמכתב שהודבק על גבי הכריכה. צבעו הדהוי של הנייר גרם לי לחוש כי אני אוחזת בדפים שנכתבו שנים רבות לפני שה