1. יום אחרון (מאוד אישי ונכתב מזמן מאוד)

פתאום אפשר לשמוע כל פעימה של הלב ולא ברור אם הן יותר חזקות או שאני פשוט יותר רגישה להכול. האור החלש ביותר מכאיב לעיניים, השקט מופר בצורה מעיקה על ידי רפרוף כנפי פרפר לבן.
מתעוררת בחדר ריק מתוך תפילה עמוקה ודמעות בעיניים. מחפשת את אלוהים. מחפשת שלוש שניות של שקט בתוך ים של זוועות וכאב. שיהיה רגע קטן של דממה פשוטה ללא כאב. קור וחום. שקט ורעש. אינטמיות ובדידות. כאב ואושר. הכול מתמזג יחד ואני מסתובבת יחפה, דורכת על נעצים חלודים, בוכה וצוחקת מתהפנטת והוזה במחול. אתה כאן ואתה שם ואני אינני לפעמים. אני חוזרת בסוף, כשאני יוצאת מסבך הערפל. אני מפשיטה את עצמי מעורי שמכביד עלי את נשימתי. אני לובשת לאט לאט, על הבשר החי שריון ממתכת כבדה.

מתוך כל הילת הקדושה, אני מנסה למצוא את המילים הנכונות שיגשימו לי את המשאלות הנצחיות. "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, שציוונו וקדשנו לתת אמון בלב שלם בכל בוראיו, שיצר הוא אותנו מהווית חלקיו. ברוך הוא שהשמיד את הקינאה והכאב יחד עם רבבות הגויים שהרי הם האויב שקורע את הלב. ברוך הוא שאמר והיה העולם. ברוך הוא רומס הפחדים, ממיס החרדה. מי ייתן והוא יחזור עוד אלי, לביתי, לנפשי וגופי...."

והדמעות זולגות מתוך כאב מתמשך ואני כבר לא יודעת על מי ועל מה אני בוכה, את מי אני כל כך רוצה כאן לידי עכשיו? אני רוצה הזדמנות נוספת לבנות אמון בסיסי. רצון מייגע לחזור לגיל ינקות ולקבל מאבא את קיומו הוודאי. אני רוצה משהו יציב. ביטחון. רק לדעת שהסכנה חלפה ולא תחזור היא לעולם. והדמעות נופלות על הכרית והמצעים שבהם עשינו אהבה אתמול. ואין לי יותר זמן, המחר הוא העבר והאתמול הוא מה שיהיה בקרוב. לילה ויום מתמזגים. חלומות או הזיות, זכרונות... הריח שלך שמציף את החדר, אני נושמת אותו עמוק. רוצה יותר מכל דבר אחר בעולם להאמין שתחזור שתרצה לחזור.

אבל יותר קל להפנות אצבע מאשימה, או לפחות ככה זה מרגיש יותר טוב.
כל הגברים שעברו בחיי מתערבבים עכשיו כמו אלכוהול עם סמים כמו דם עם דבש.
הריחות מעלים מחדש, את הכול בחזרה. ואני מרגישה כמו חוט עפיפון דק שבעקבות הסופה על עץ ירוק נכרך.

אבל הרבה יותר להפנות אצבע מאשימה. כי אבא הלך מאוד מוקדם ומאוד מהר ולקח איתו את האפשרות לפתח תקווה. ואחר כך אני הייתי אמא של אמא וככה איבדתי גם את היכולת להאמין או להיות נאמנה. ולא הייתי נאמנה. והלכתי והייתי עם אנשים אחרים ופחדתי לשכב איתם כי פחדתי להתמלא שוב ברייקנות שמכלה את כוחותיי בכל פעם מחדש שמישהו יוצא מביתי או מלבי.

אבא שלי לא מת או נעלם. הוא קיים בדירה קטנה, בעיר לא גדולה, הוא פוחד מאינטמיות, הוא ציניקן מושלם, שנון וצלול. אבא שלי לא מת או נעלם הוא פשוט הלך מזמן ולא רוצה לחזור אלי לעולם. וביקשתי כל כך המון פעמים שיהיה שם שוב, שיחזור, שיחבק אותי, שייתן לי אהבה, שיגיד לי שהוא אוהב אותי, שיעזור לי. לא לצחוק עלי כשאני בוכה. לא להפחיד אותי עם סיפורי זוועה כשאני עדיין ילדה קטנה. למחוק את הציור המפחיד מהקיר שמעל חדר השינה, לא לשטוף לי את כפות הרגליים הקטנות במים חמים... לא להכאיב פשוט להיות.

אבא שלי לא מת או נעלם, הוא אי שם. הוא פשוט לא רוצה לחזור אלי.
אני בוכה עכשיו, האותיות עולות אחת השניה, השחור והלבן יוצרים מסך אפור... לאט לאט אני פשוט אנשום. כל מה שצריך לעשות זה לשאוף ונשוף. למלא את הריאות באוויר שנכנס לחלל הפה, ולהוציא החוצה יחד עם כל הפחדים, לרוקן הכול.
חייבים לשים חוצץ בין הסיפורים השונים, אבא הוא סיוט או סיפור מבעית והאיש החדש הוא מלאך מאגדה קסומה שבא להציל אותי.

והדמעות...מישהו יכול להפסיק אותן? מישהו יכול בבקשה לחבק אותי ולנגב אותן? מישהו יכול לאסוף אותי מהרצפה, לגרד את העור שלי ולהחזיר לי אותו חזרה?

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

2. תודה רבה

לכל מי שהגיב או ביקר את מה שהעלתי "רכבת". זה מעודד אותי להמשיך לכתוב ולהעלות תכנים ישנים שלי כדי לקבל פידבקים , גם ביקורת בונה תתקבל בברכה. ממש לא ציפיתי לקבל תגובות כל כך מהר ובטח לא חיוביות כל כך. אז תודה רבה, חג חירות מהנה ושבוע נפלא!!

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

3. רכבת

לפני כמה ימים פגשתי ברכבת ילדה שאיבדה את משמעות החיים, לפחות ככה אני ניסיתי להסביר את מה שעובר עליה. היא אמרה לי שהיא לא מוכנה להגדיר את העניין ובעיקר לא במילים כאלה גדולות. "אם אין לי עכשיו אף סיבה להתעורר בבוקר, זה לא אומר בהכרח שתמיד זה יישאר ככה...". היא שתקה לרגע ואז הוסיפה "נראה לי שאם המשמעות של החיים שלך הולכת באמת לאיבוד, התקווה הולכת ביחד אתה. ואני עוד אופטימית." היא הורידה את מבטה ובהתה בנעליים שלי.

יכולתי לשמוע אותה בולעת את הרוק, כאילו לא נשאר לה אוויר, כאילו היא עוצרת את הדמעות...

אז אמרתי לה שהתקווה יכולה להישאר קצת, כדי להשאיר אותה בחיים, אבל זה רק אקמול קטן, שמונע מהייאוש האמיתי להציף אותה, כדי שהיא לא תמות. ואז היא התחילה להרגיש קצת מותקפת, אני חושב ששלחתי מבט לא כל כך מבין, או אולי קצת כועס אז היא התחילה להצטדק ולנסות להגיד לי שאפילו עכשיו יש לה בשביל מה להתעורר בבוקר, אבל זה לא באמת גורם לה להיות מאושרת,ואפילו לא מתקרב לגרום לה לחייך, ושהיא יודעת שעוד מעט, ממש עוד מעט היא תוכל להיות קצת פחות עצובה או אולי קצת מאושרת, אבל עוד מעט... ממש עוד מעט.

היא חייכה כשכל המחשבות עפו לה בראש, חיוך מלא אושר.
אחר כך ישבנו ושתקנו. לא הסתכלנו אפילו זו על זה, היא שמה את אוזניות וחזרה אל המוסיקה שלה והסתכלה בשדות ענקיים של חמניות שנראו לי קטנים מידי, או שהרכבת נסעה מהר מידי, כי לא הספקתי לשבוע מנוף הים הצהוב הזה.

אחרי ששתקנו מידי, הגיע רגע כזה שאתה מרגיש שאתה צריך להגיד משהו, לא כי אתה באמת רוצה... כי פתאום אתה מבין שאין ממש הרבה סיכויים לראות את הילדה הזאת שוב פעם, אלא אם כן תבקש ממנה את מספר הטלפון שלה, מה שיכול להראות באופן לגיטימי למדי כניסיון להתחיל אתה. ולא רציתי להתחיל אתה. פשוט אהבתי לנסות לתפוס את המבט שלה... זה גרם לה לחייך, משחק תופסת המבטים שלנו. אומנם רק חצי חיוך, אבל זה עדיין היה נחמד. חיוך שיותר דומה לעיקום פה קטן.

היא לא הייתה יפה במיוחד, היא בכלל לא הייתה יפה אבל היא ללא ספק הייתה משהו מיוחד. מלנכוליה עמוקה בחרה לחיות בעיניה, והיא ללא ספק בחרה לחיות באותה המלנכוליה...

פתאום היא הורידה את האוזניות והתחילה לדבר איתי על מסגרות בחיים, על בית הספר שלה, ועל החברים שלה ואני פשוט הקשבתי לה, לא ניסיתי להתווכח או להוכיח אחרת, פשוט הסתכלתי לה בעיניים והנהנתי...אבל לא סתם הנהון של " סיימי כבר לדבר". אני באמת הקשבתי לה ונהניתי להקשיב לה.

אביתר בנאי צרח מהאוזניות שלה "עולם קשוח, אני יכול עליו רק עם כוח..." אבל עם כל הכוח שהוא השקיע, מהאוזניות שלה הוא נשמע כמו איש קטן שמאוד מנסה להישמע מאוד עצוב כי ליד המילים שלה העצב שלו נשמע כמו לחישה לא ברורה. והיא נראתה כאילו כבר באמת אין לה כוח לעולם הזה.

היא דיברה המון, ואני פשוט הקשבתי לה. זה היה לי קצת מוזר לשמוע על כל הדברים הנוראיים שהיא עברה ועל כל החלומות הגדולים שלה, כשאני אפילו לא יודע איך קוראים לה.

אני יודע עליה עכשיו יותר ממה שאני יודע על עצמי, אני יודע עליה עכשיו יותר ממה שאני באמת רוצה לדעת. אני יודע עליה מספיק כדי לרצות לחבק אותה, או להחזיק לה את היד. אני יודע עליה מספיק כדי לחשוב עליה לילה שלם ולרצות לישון לידה במיטה וללטף את השיער שלה ולנשק לה את המצח, את הלחיים ואת האף שלה. אני חושב עליה כבר כמה ימים, אני חושב רק על הפנים שלה, ואני נרדם כשאני נזכר במבט שלה.

אני יודע עכשיו שהייתי צריך למצוא סיבה מספיק טובה כדי לרצות להתעורר בבוקר. אני יודע עכשיו שאני רוצה למצוא אותה. אני יודע עכשיו שאני לא אדע מה להגיד לה, אני יודע שאני ארצה לנשק אותה, אני יודע שאני פשוט ארצה להישאר לידה עד שהיא תירדם. אני יודע שאני ארצה להתעורר לידה כל בוקר מחדש. אני לא יודע אם אני אראה יותר, על הרכבת של אותו היום, באותה השעה... אבל אני מחפש אותה.

עכשיו יש לי סיבה להתעורר בבוקר.

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

4. איך מעלים סיפור קצר שכתבתי?

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים