כשהדלת נטרקה ברובד הדומם המכונה בית, הרעש היה עמום, השלווה והשקט נכחו וכל רביב קטן של מלודיה חדל לפעול. מה הטעם בבית שלא נותן את ההרגשה המיוחלת, חשבתי. עליתי בשני גרמי המדרגות וגררתי במלוא הרקיעה את רגליי העייפות אל חדרם של הוריי. ידעתי מה אני מחפשת בטרם הבנתי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה. וכך, מצאתי את הספרייה החבויה של אמא. אמי היא קוראת ספרים מושבעת שלא ראיתי כמוה מימי. בכל ערב, סטנדרטי ומעייף ככל שיהיה, ללא פסיחות, היא קוראת ספר טוב ביחד עם הקפה נטול הקפאין שהיא מכינה תמיד בקפידה עם חלב אחד אחוז והמון עוגיות שוקולד צ'יפס שמנות. מוזר ככל הנשמע, מקסימה בעיניי הבחירה לעשות משהו מטופש במודע. ספר שחולף בין רגע, אני כמעט ולא זוכה לראות את אותו בידיה שבוע לאחר מכן. אמא התחילה להשאיל ספרים רק בשנים האחרונות. קודם לכן, לא היה לנו צורך לחסוך בכסף. אמא אהבה לקנות ספרים כי לא יכלה לסבול את הריח המעופש העולה מן הדפים הצהובים, פינוק כזה שמאוד אופייני לה. כמה היא ייחודית. ויחד עם זאת, גם אין לה אופי שישקיע במדף מסודר לאות כבוד לאהבה שלה לספרים. אני יודעת איפה היא מאחסנת אותם. פעם הם לא היו מוסתרים מאחורי קופסאות, כלי תפירה ופריטים אחרים שכבר אין בהם שימוש. הם נמצאים בגומחה בקיר, גומחה שהדיירים הקודמים שגרו כאן, עשו בחדר, מטעמי סטיילינג.
הספרים אכן שוכבים שם. מאובקים, ללא סימן למירוק האחרון. כנראה שעבר זמן מה מאז שאמא יכלה להרשות לעצמה לקנות ספר. ואולי היא רואה שכבר אין טעם, סופם יהיה לשכב בגומחה המאובקת וחסרת השימוש ההיא. קראתי פעם באיזה שהוא ספר אהוב, שספרים הם נשמות. במיוחד ספרים שעוברים מיד ליד, כמו הספרים המושאלים מהספרייה הציבורית. הקוראים, תוחבים את עצמם בין כותלי הספר, בלי שום ערבון, ומשאירים חלקיק מנשימתם לטייל בין העמודים, לקרוא בין השורות, נשמה שמהולה במילים. במקום מסוים, הנשמה ממשיכה לחיות שם, הספרים מספקים לה מקום טוב למחייה, הדמיון הוא מקום טוב לקונן בו.
כל כך הייתי כמהה לראות את הספרים של אמי. השלכתי בעדינות את כלי התפירה והעיתונים הישנים, ולבסוף ראיתי אותם, את אותם ספרים שפעם שימשו לאמי בית חם, מענה. ואז חשבתי על המשפט המהדהד מהספר. הרי, רק אמי קראה בהם. אז מה זה אומר על הספרים, מתוך טענתו של הסופר? אלו ספרים נטושים. וזה ניגר ממראם. דפנות הספר חלקות להפליא, לא משופשפות, לא מהוקצעות דיו. אני יודעת ששריטות זה לא הדבר הכי רצוי, ופנים מעט מקומטות, גסות, זקנות, זה לא נחשב דבר טוב. אבל לספר, להיראות כה טוב בגיל כזה מבוגר, זה בכלל לא מחמיא. ספר משומש זה ספר מושלם. וחשבתי לעצמי, אולי האבק מחמיא להם.
נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים
