נקיק מזוקק, נקיק האושר.
מזוקק מטוב או רע, רק שנבחר.
נותר בו סתם וריק,
ללא דבר מתוכן.
הנקיק הקטן, האהוב מכל.
נקיק האושר הנצחי,
נפרס אל הלא ידוע עמוק בליבי,
שוקק את חיו מעבר לכל דמיון.
מה שאושר עלול לחולל,
כמה שחי ועמוק בליבי.
כך האהוב מרגיש מתוך הנקיק הקטן,
הנקיק הקטן שלו.
נחלת העתיד ללא עבר,
פניו מועדות קדימה אל הנצח,
פניו מועדות אל הכלום והשום דבר,
רק שישאר האושר.
נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים
טרף קל, סחוט עייף.
זמנו אוזל כחיי פרפר,
עף לו מבעד לרקיע אל
השמימי השקט.
מה לו לומר,
הרי אין כבר מה.
נשאר תפור שפתיים,
בטעם מר סתמי.
למי אכפת?
מה לו ולהם,
מה ידוע לו שם.
השמימי השקט
כסתם חלום,
הרי שלא ירגיש אותו לעולם.
רק נותר להישאר טרף קל,
ואת חייו יחייה כפרפר סחוט עייף.
נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים
THE DOORS
........pssst....Ssssss
Sss…..ep your ey…s on the…road
Y...our hand upon the wheel...
We're goin' to Roadhouse
We're gonna have a real good time.
Yeah, back at the Roadhouse
They got some bungalows.
Yeah, back at the Roadhouse
They got some bungalows.
And that's for the people,
Who like to go down slow.
Let it roll, baby, roll
Let it ro……….
התגלגלנו צפונה, במעלה הדרכים הסלולות של בריטניה. השיר הזדמזם לאוזנינו חלש ומרשרש ממעבר בין תחנות הרדיו הבריטיות, הוא התאים לנסיעה חשבתי, למראה הדרך הכפרית ופזורת החורף. מימין עומדת לה בשלווה מופנמת גבעה המסתירה את קרני השמש הזועקת לפצוע, ומשמאל שדות ירקרקים זקופים לגובה מותניים בין פרות אירופאיות שמנות העסוקות בהעלאת גירת הבוקר שלהן. איכר אוחז קלשון בלוי וחלוד עומד בינם ועוצר עבודתו כשמושך מבטו בעיניי עד שנעלם מאחורי עשן פלט מאגזוז הטנדר שלנו. בקרבתם עמדה בקתת עץ נטושה, עמדה לה כך סתם ללא מעש במרכז אחד השדות הפרוצים, מראה קריר למדי בזכות אפלוליות האוויר. למרות הגשם והערפל העיקש הראות פסעה למרחקים, עיניי יכלו לשאת את מבטן לקו רקיע המתחבר אל הארץ רווית המשקעים, רוויה כל כך עד שלא הותירה פיסת אדמה חשופה אחת. הירוק שלט כדיקטאטור בזמן שהחום נשק להכחדת עולמים, או כמו מחלה מדבקת שנגעה את כל משטחי אדמת המישורים, אחד מתיאורים אלו התאים בשלמות למראה עיני, הכול היה מכוסה במדשאות צפופות של גשמי החורף. הצמדתי את ראשי לחלון המפוזר בטיפות מתחלפות ונשארתי ער יחד עם לואיס שנהג. תופפנו יחד בקלילות על משענות המושבים וזמזמנו מדי פעם שירי רדיו. חשבתי, התלבטתי יותר נכון. מה אנחנו בעצם, עוד לא הרהרתי בנושא. מה אנחנו בעצם מנגנים? פרוגרסיב, פאנק, ג'אז, פופ, רוק קלאסי, מי יודע, אולי אינדי. איך אפשר להגדיר דבר כזה, יש יותר מידי גוונים מוזיקליים. אולי אנחנו בכלל מעורבבים באלטרנטיב, מי יודע, אבל נשמענו בריטים, זה בוודאות אפשר לומר. כאילו שגדלנו כאן יחד והושפענו ממוסיקאים אנגלים. היינו שקטים, מרגשים ומעט קרירים, אנגלים בקיצור.
נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים
תנשום. לא מספיק, תנשום שוב.
אל תתן למוח לשלוט בך הפעם.
הוא ישחק במגרש המשחקים כל עוד
תיתן לו את הכדור.
אז אל, אל תיתן, שלא ירגיש את העונג.
תמתח גבול חדש ותטפח אותו היטב.
אני יודע כמה הגעגוע מתחזק לטעם
המתכתי של פינות מהולות,
שורטות את רקמות המוח שלך.
אל תיתן לו לשלוט בך הפעם.
הוא ישחק במגרש המשחקים כל עוד
תיתן לו את הקרטון המצויר.
אז אל, אל תיתן, שלא ירגיש את העונג.
שישאר מכור לדמיון מעוות,
מכור לטעם מתכת ושריטת רקמות.
שישאר מצוי בחלקו המר של החיים,
המוח שלך, המוח המכור שלך.
אבל אתה לא, אתה שולט בעצמך,
אומר בכל בוקר לא עוד לעולם הדמיון השיקרי.
נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים
הוודאות מזמן כבר לא איתנו,
הסקרן משחק כמחליף.
סקרן עיקש,
עיקש כל כך עד שלא מקשיב,
מתאבק שוב ושוב עד שלא נותר בו כוח.
כאב הראש הוא זה שצלח הפעם,
כאב ראש עיקש.
מה לא ניסינו,
לעבור ולשבור,
לגעת ולחבק,
רק לכמה רגעים.
הוא חזק מידי,
חזק בכדי לצלוח.
קיר עיקש,
קיר נוצץ מקפור וחוסר וודאות.
איך לעבור? מתי יישבר?
כמו לוט בערפל תשאר לנו השאלה.
הוא יהיה שלנו,
כל שנבקש לדעת,
רק הוודאות לעולם לא תתגלה.
בסוף נשבור המחסום,
בסוף נשיג כל שנבקש.
בנתיים רק נתחבק,
כאב הראש וקיר עיקש.
נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים
מי לא היה מתעורר בבהלה כשבשעת בוקר מוקדמת משאית חורקת גלגלים תשמיע זעקת בלימה במרחק מטרים ספורים מאוזניו. לא מספיק לכך ובנוסף תשרוק קול אנחה אימתני ומיואש, כמו בפתיחת פחית מוגזת. ובכן, אפשר לומר שיש מי. אני.
כשבכל בוקר, באותה השעה, משאית זבל מגיחה לביקור קבוע מתחת לחלון שלך -מלבד ימי חופש ושביתות כלליות (שהייתי מאושר מאותן שביתות עד שיום אחד בחרתי להצטרף למחאת עובדי עירייה מתחת לבית ראש העיר)- פתאום בשלב מסוים אתה רק מתעורר, ללא שום בהלה. כבר קרה לא פעם שהתעוררתי כשרק נכנסה לתחילת הרחוב שלי. זה הפך להיות מאין שעון ביולוגי ממש.
העיניים עוד לא הספיקו להיפתח וכבר האף התרחב בכמה סנטימטרים מעבר למקובל. סתמתי בחיפזון את נחירי, הריחות האלו עלולים בכל רגע להעיר את רפלקס ההקאה הרגיש שלי ויכולתי למצוא עצמי שרוע בתוך שלולית קיא על המיטה. משום מה החלטתי בסופו של דבר, מפאת חוסר מקום, למקם את המיטה שלי צמוד לחלון היחידי שיש לי בבית. ידעתי את זה, ידעתי שבהצצה קלה מבעדו אפשר להבחין בפח מוכתם בכתמים בעלי ניסיון בין צבעו הירקרק ודהוי. לא מספיקה כל זוהמת הרווקים שמפוזרת בכל חור בקובייה הזאת שאני גר בה, גם מתווסף אליהם הריח המתאים.
זהו הבוקר שלי, כמו בכל בוקר, נפתח יחד עם רעש מחריש אוזניים, אוויר מזוהם ווריד עצבים שנמתח ממרכז המצח כמעט עד הסנטר. פקחתי עיניים. העפעפיים הנוקשות מנעו מלהגיף באופן רצוף ותחושה צורבת ישבה לי בכבדות באזור הקרנית, זאת תחושה שנוצרת אצלי בדרך כלל משעות שינה דלילות. הראייה שלי לא במיטבה, מעורפלת ומרוחה על גווני רהיטי החדר. מצמצתי פעם, פעמיים וכך שוב ושוב עד שחזרה להתחדד בהדרגתיות. לבסוף התעוררתי. התעוררתי חזרה אל הבוקר המסריח והעיקש. שאריות חלום רטוב על נופש בקוסטה ריקה, יחד עם כמה ברונטיות מהפנטות שופעות חזה פרחו מראשי כמאין פרפרי לילה נדירים המתעקשים לחמוק בין ידי. אהבתי לחלום, באיחוד כשמדובר בחלומות כאלו. הבחנתי בזווית העין שהסדין שלי לא מתוח וחלק, להפך, הררי ומובלט כשבקצהו מבצבצות שיערות שרופות מהשמש. לרגע רקמות המוח בראשי החלו להתבלבל בין חלום למציאות. אני לא בקוסטה ריקה. אבל מי זאת שוכבת לי מישהי במיטה? אין לי מושג איך היא הגיע הנה מבלי ששמתי לב, נראה שאתמול כאילו נמחק מזיכרוני קליל. לחצתי על כל שרירי בכדי להזרים בעוצמה את הדם לראש ומתחתי גפיים. עצרתי וחשבתי. ניסיתי להיזכר בשמה שעמד על קצה לשוני ואחז בפקעיות הטעם בצורה עיקשת. הוא היסס מלהגיע. מה בדיוק קרה אתמול. זה לא נהוג אצלי בדרך כלל, אני תמיד זוכר. קשה לי לנקוב בסיבה שגרמה לזיכרון שלי לפעול אחרת הפעם אך בטוח שיש כזאת. הרצתי את גלגלי המוח החורקים משאריות שינה וחשבתי.
אתמול ישבנו אני וחבר בפאב חדש שפתחו בגריניץ' ווילאג'. לא הפסקנו לשתות משקאות זולים, והגרוע מכל שגם לא הפסקנו לערבב בין סוגיהם. טומי, חבר שלי, לא התמצא בעולם האלכוהול והחלטתי ללמד אותו דבר או שניים. הזמנתי שתי מנות טקילה מקסיקנית ולימון, כדי לחטא את הפה משאריות העקצוצים על הלשון. הרמנו את הכוסות, נקשנו אחת בשנייה ותוך כדי הסתכלנו אחד בעיניו של השני. לגמנו הכול אל תוך הגרון וטומי ירק את מה שלא הספיק לבלוע אל תוך הכוס הריקה שנשארה לו ביד. הוא עשה פרצוף. פרצוף נגעל וחמוץ כמו בכל פעם שהכרחתי אותו ללגום מאלכוהול. צחקתי עליו שלא יודע לשתות וקבענו שזאת הפעם האחרונה שאני מנסה לגאול אותו מבתוליו. כשאמר לי שהוא מתחיל להרגיש בסחרחורת יצאנו משם ונסענו לדירה שלו בקליפטון. הוא נטרק בחדר ואני התיישבתי בסלון.
טומי היה בחור פיקח. הוא ידע מה לעשות ומה לא. תמיד דאג להסביר לי כמה גרוע לשתות בכמויות וכמה מזיק לעשן הידרו לטווח הארוך. אני מבין, אך לא מסכים, אם לא נמות מזה נמות מתאונת עבודה או משהו כזה. את טומי השמרן הכרתי דרך אחיו, שהוא בעצם בעל הדירה אותה אני משכיר. קראו לו ג'ק. בחור מחוספס לשון, יודע מה לגלגל מגרונו החוצה, סוחר באופיו. היו לו עוד כמה דירות מפוזרות באזורים הזולים של ניו יורק ומהם הצליח להרוויח את לחמו ביושר. חודש אחד, או שניים, בעצם שלושה חודשיים שאיחרתי בתשלום הדירה כשחשבון הבנק שלי התרוקן, טומי דאג לגבות את הכסף, עמד במפתן דלתי ומבקש את חובי. כמובן שלא התאים לענייני גבייה אך ג'ק היה מעסיק אותו מכיוון שלא הרוויח דיו מעבודתו השנייה כמוכר בחנות כלי נוי. הוא בהחלט לא התאים לתפקיד. בחור צנום, ללא הרף קרטע בלשונו הסדוקה, גמגם בלי כוונה מיוחדת. הצלחנו להתחבר כשבפעם החמישית שהגיע לביקור הזמנתי אותו לכוס קפה במטבח והנחתי לידה מעטפה מלאה בשכר הדירה שטפח בעתו. עשה לו הרגשה טובה לחשוב שעמד בציפיות אחיו וגבה לבסוף את חובי. ישבנו ופטפטנו מעבר לעסקים וגילינו תחומים שונים ומשותפים בנינו. בהחלט שאהבתי אותו. עם הזמן התחלנו להיפגש גם כשלא איחרתי בתשלום וכך התפתחה לה חברות של ממש.
בעודי יושב בסלון בדירתו לא הרגשתי שוני אחרי כל האלכוהול שזרם לי בדם.......................
נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים
אני כותב ספר במשך כבר שנתיים שלמות בעודי משרת בצבא כלוחם. החלום נקטף מעיני-המוסיקה- ונותרה לי רק הכתיבה על הנושא. עלה לו רעיון לראשי והתחלתי לכתוב. היום אני עומד בסביבות מרכז הסיפור מהורהר בהחלט. זה לא נראה טוב ולא מושך את העין מלהמשיך לקרוא. גם חבר כך אמר לי לפני כמה ימים. אני מחפש דעה מקצועית בעיניין בכדי לשחרר את היצירה שוב החוצה. ממש נחסמתי מההרגשה הזאת. אם יש מישהו שיכול לעזור לי אשמח ליצור איתו קשר. תודה!
נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים
