1. כיפה אדומה

אי, חבל, חבל, כל כך רציתי לבקר את בתי ונכדתי היום. אבל איני חשה בטוב, אני משתעלת, אולי אפילו יש לי קצת חום. כדי להגיע אליהן אני צריכה ללכת כמעט רבע שעה עד לתחנת האוטובוס, ובדרך כלל אני ממתינה שם דקות ארוכות. כשהאוטובוס מגיע אני עולה לאטי ומתיישבת בכבדות, ממתינה שנשימתי תהיה שוב סדירה ואז מתרווחת במושב. הנסיעה אמנם אורכת רק דקות אחדות אולם יש לי זמן לעצום עיניים ולהרהר בבתי ובנכדתי המתוקה. כשאני מגיעה השולחן תמיד ערוך ובתי מכינה ארוחה משובחת. היא נושקת לי, מזמינה אותי פנימה ואומרת בדיוק את אותן מלים: "אימא, למה שלא תעברי לגור בשכונה שלנו? למה את צריכה להתגורר במקום המבודד הזה, במעבה היער? אם תגורי קרוב אלינו לא תצטרכי לנסוע באוטובוס כדי לראות אותנו."
אני מביטה בה, מחייכת ולבי נחמץ. בכל פעם שעולה שאלת מקום מגוריי נמתח מיתר פנימי וניתק ממקומו, ויש צורך להשיבו למקומו ולהדק שוב את הקשר. היא חושבת שהיער מאיים, בעיניי הוא מלא קסם; היא סבורה שהעצים מפחידים ואפשר לאבד את הדרך, אני רואה את השביל בעיניים עצומות; היא בטוחה שהיער מסוכן, בי הוא משרה ביטחון. מי שעבר מלחמת עולם יודע שלא היער מפחיד אלא בני אדם. ביער אפשר למצוא מסתור. ערפל בשעת בוקר מוקדמת, ציוצים ונהמות של חיות מטשטשים נקישות צעדים, סבך צמחים שאפשר לצנוח לתוכו, עץ בעל ענפים שקל לטפס עליו בזריזות – כל אלה הם מאפשרים להתחבא מפני צוררים. כשתמה המלחמה חייתי בבית דירות בעיר. שנים האזנתי למעלית עולה ויורדת, חשה שהיא מכילה איום סתום. משהו בשריקה הדקה ובתקתוק העמום שעלו מהפיר העלה זיכרונות שביקשתי לקבור, הד של צבא זר צועד ברחובות העיר.
כשבעלי נפטר ידעתי שהגיע העת לשוב ליער. רכשתי בית קטן, מט לנפול, שבכדי להגיע אליו יש צורך ללכת בשביל מבודד. כשבתי ראתה את הבית לראשונה היא הביטה סביב בפלצות, בודקת את הסורגים בחלון ואת המנעול בדלת, ולבסוף השביעה אותי שאתקין מנעול חדש, וכך עשיתי. לא תמיד אני נועלת אותו – הרי אם יקרה משהו רע, דווקא אם לא אהיה נעולה בבית ויעלה בידי להימלט אל היער אוכל להינצל.
אה, כמה צר לי שאיני יכולה לצאת היום מן הבית, כל השבוע אני ממתינה לפגישה עמן. רציתי להתקשר ולהודיע שלא אגיע, אולם הטלפון הסלולרי שלי דמם, ממאן להתחבר אל העולם שמחוץ ליער. כוחי אינו עומד לי ואני נאלצת להשתרע במיטה ולהתכסות בשמיכת הפוך העבה שלי. עצבות מציפה אותי כשאני חושבת על נכדתי שבוודאי ממתינה לי; כובע המצחייה האדום שקניתי לה מונח הפוך על ראשה המתולתל, עיניה הסקרניות מביטות לכל עבר כשהיא מנענעת את ראשה לקצב מוסיקה שעולה מן האוזניות שנתונות באוזניה. היא עצמאית מאוד, יש בה דעתנות של נערה בוגרת, אולי משום שגדלה ללא אב. כששנתי נודדת צפים ועולים הרהורים מרים, מתגבשים למרות שאני נחרצת בדעתי לפרק אותם ולסלקם: מה היה קורה לו הייתה חיה בעת מלחמת העולם? תחילה אני אומרת לעצמי שהיא לא הייתה שורדת. היא מפונקת כל כך; כשהפיצה לא טעימה היא רוטנת, כשאמה מביאה מיץ פירות במקום מיץ תפוזים היא כעוסה, לעתים היא מביטה בטלפון שלה וכמעט פורצת בבכי. אולם אז אני נמלכת בדעתי. יש בה זהירות עם מידה פעוטה של חמימות מוח, שהכרחית בכדי לשרוד במלחמה. לעתים אני מזהירה אותה: "מתוקה שלי, יש סכנות אמתיות בעולם, אנשים רעים בעלי כוונות זדון. אפילו אם אינך רואה אותם, הם קיימים שם, אורבים בחשיכה." היא מחייכת אליי בסלחנות ופולטת "אני יודעת, אני יודעת."

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------



איפה אימא?! היא הייתה אמורה להיות פה לפני יותר משעתיים. התקשרתי אליה אבל הטלפון לא זמין. אני בטוחה שהכול בסדר, הרי כמעט ואין קליטה שם באמצע ביער. בכל פעם שהיא לא עונה שטף פחדים מציף אותי: אולי היא נפלה? נפגעה? מישהו פרץ לבית? אולי היא מרגישה לא טוב? אולי אפילו... החרדה הזו משתקת אותי. כשאבי היה בחיים הוא נהג להקניט את אמי ולומר לה שהיא לא מאפשרת לבתה היחידה לחיות כאדם עצמאי, במרוחק ממנה. היא הכחישה את דבריו אולם דווקא לאחר מותו התחילה לומר זאת בעצמה. אני ידעתי שהקשר בינינו היה הדוק יתר על המידה, כל חלק ממנו מופרז. המחמאות שלה, החיבה הגופנית שהיא הפגינה, ויותר מכול הרצון המתמיד לגונן עליי, לסלק כל איום. אה, וגם האכזבה מכך שלא נישאתי.
הוריי רצו כל כך שאתחתן עם גבר מבוסס, בעל הכנסה יפה אבל לא עשיר מדי, אדם משכיל שמרוויח טוב; אני הפכתי לאם חד-הורית. קשר של שנים עם נגן גיטרה בלהקת רוק לא הולידו דבר מלבד אכזבות, בעל עסק קטן שפשט את הרגל הסתלק לו, ואני החלטתי לגדל את הבת שלי בעצמי. הוריי התנגדו לרעיון, אמי אפילו הכריזה שאני נוהגת בחוסר אחריות, בעת צרה או מלחמה לא אוכל להגן על בתי – ואני תהיתי שוב ושוב לאיזו מלחמה היא מתכוונת. מלחמת העולם נגמרה מזמן. האויב היחיד שיש לי? מחסור בכסף!
חשבונות שאני בקושי משלמת, שכר דירה שהולך ומאמיר אפילו בשכונה הזו בקצה היער, מזון ומצרכים אחרים שהולכים ומתייקרים, החלק החסר במשכורת שלי הולך וצומח. הסכנה האמתית שאורבת לי היא התמוטטות כלכלית, והפחד מפניה מחלחל לכל סדק בתוכי. המחסור הוא האיום; הרוע הוא אלה שמאיימים לקחת את הפרנסה שלי, לגזול את כספי. משלמים פרוטות על שעות עבודה ארוכות וכשאני מתקוממת הם מחייכים בביטול.
אם הייתי יכולה הייתי גרה בשכונה טובה אמצע העיר, רחוק מהיער. אבל גם פה החיים בסדר. אני דואגת שלבת שלי לא יחסר דבר. עוד מעט אצא למשמרת לילה. חשבתי שהיא תישאר פה עם אמי, אבל עכשיו אאלץ לשלוח אותך אל היער, לראות מה קרה לסבתה. אתן לה גם בקבוק יין ועוגת תפוחים שהכנתי. אני לא מגוננת על בתי, כפי שעשתה אמי. אני גידלתי אותה להיות עצמאית ומעט יהירה, חיננית וקצת מפונקת, חכמה ואנוכית. זו ההגנה הטובה ביותר.
אבל היא לא מספיק זהירה.
כשהיא הולכת לה עם כובע המצחייה האדום מונח הפוך על ראשה המתולתל, סוודר וג'ינס קרועים, היא מתמסרת למוזיקה שעולה מהאוזניות ולא רואה דבר. היא כבר נערה צעירה, גברים נמשכים אליה. אזהיר אותה שוב לפני שהיא יוצאת אל אמי: האוטובוס עובר בשכונות מפוקפקות, אסור לך לדבר עם אנשים גם אם הם פונים אליך, והיער – אלוהים ישמור, מי יודע אילו פושעים מסתובבים שם. אסור לך בשום פנים ואופן לרדת מהשביל.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


Dreams of reality's peace; Blow steam in the face of the beast; The sky could fall down, the wind could cry now; The strong in me, I still smile, אני מתה על קנדריק למאר. אני אוהבת לנסוע באוטובוס, כך אני יכולה לשמוע מוזיקה בלי שאף אחד יפריע לי – אימא שאומרת לי כל הזמן שאני יפה כל כך ואני צריכה להיזהר מבחורים, וסבתא שמסבירה לי כמה העולם מסוכן. חבל שהנסיעה הסתיימה. עוד כמה דקות הליכה אני אגיע אל סבתא, ואז אצטרך להסיר את האוזניות. דווקא יש משהו נחמד ללכת כך ביער ולשמוע את המוזיקה, רק התיק עם האוכל קצת כבד. אולי אני אשב על הסלע הזה בצד. בעצם לא יקרה כלום אם אני אתעכב קצת. בטח סבתא נחה בבית, היא לא עונה לטלפון כי אין קליטה ביער. כל כך נעים פה בין העצים, שוכחים שיש בכלל עולם מסביב. אני אנוח לי פה כמה דקות. כשאגיע היא תרצה שאוכל ארוחת ערב, תתחיל לשאול אותי על החברים שלי ותסביר שתמיד צריך גם להיזהר מאנשים, אפילו אם הם נראים נחמדים מאוד. בקיצור, אין מה למהר.
ואוו, מה זה?! אני לא מאמינה. זאב! הוא נורא דומה לכלב אבל זה באמת זאב. איזה חמוד, מרחרח פה מסביב, בכלל לא נראה כאילו הוא רוצה לטרוף אותי. אני אצלם אותו ואעלה את זה לאינסטגרם. החברים שלי לא יאמינו. איזה תמונה מגניבה, היא תקבל מיליון לייקים. שתי חברות אמרו לי שהתמונות שאני מעלה משעממות, ואם אין לי משהו טוב להעלות עדיף לא להעלות שום דבר. כל פעם שאני לוחצת על הכפתור ההעלאה אני מחסירה פעימה. אני לא יודעת מה אני רוצה יותר: להראות מה יפה בעיניי, או שהחברים שלי יעשו לייק לפוסטים שלי.
שמתי לב שאני אוהבת תמונות שונות מהחברות שלי: פרחים, עצים, חיות בר, הרים מכוסים בשלג או חוף ים בשקיעה. הן מסתכלות על צילומים של דוגמניות ושחקניות, בודקות מה הן לובשות, אם הן רזות או מלאות, איך הן מתאפרות. אני מעמידה פנים שזה מעניין אותי אבל הייתי מעדיפה להסתכל על תמונות של טבע. לפעמים אני מעלה תמונות של פרחים וכולם צוחקים עליי, ומוסיפים הערות עוקצניות. אני נבהלת ומיד מוחקת אותן. רק שהחברים לא יורידו ממני את העוקב! אין דבר שאני מפחדת ממנו יותר. לפעמים אני מדמיינת לעצמי שזה קרה ואז אני מתחילה לרעוד ומזיעה. אם זה יקרה אני לא אצא מהבית. והילדה המגעילה הזו מהכיתה שלי מפחידה אותי כל כך, מאיימת שתסית את כולם נגדי, שאף אחד לא יהיה חבר שלי. סבתא חושבת שהאויבים נמצאים מעבר לגבול אבל האויבים האמתיים נמצאים פה, באינסטגרם.
איזה פרחים יפים יש פה, אני אקטוף כמה ואביא לסבתא. הזאב הזה עומד לידי ועושה קולות משונים. מה זה????? אני חייבת להוציא את האוזניות. הוא מדבר?! דיייייי, זה לא יכול להיות. הוא מדבר! הוא שואל לאן אני הולכת. אני אענה לו, מה אכפת לי? ממילא אין דבר כזה חיות מדברות. בטח אני חולמת או משהו. אני הולכת לסבתא שגרה באמצע היער. אני לא ממהרת, באמת היער יפה כל כך. אני אנוח פה קצת ואחר כך אמשיך.
סוף סוף הוא הסתלק.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------



כפי הנראה נמנמתי, הצינון הזה מפיל עליי תרדמה. אה, מישהו דופק בדלת. בוודאי זו נכדתי המתוקה, תיארתי לעצמי שכשבתי תראה שאני לא מגיעה והפלאפון שלי לא זמין, היא תשלח אותה אליי. אני בטוחה שהיא הביאה לי את עוגת התפוחים הנפלאה שבתי אופה. מי שם? כן, חמדתי, היכנסי נא. בואי הנה ושבי לידי. הקול שלה נשמע מעט מוזר, היא צרודה מעט. אולי גם היא מצוננת?
החום מוליד איזה טשטוש, כמעט ואיני רואה דבר, נדמה לי כי צל עמום חולף בחדר אולם איני יכולה להתחקות אחריו. משהו נע פה, אולם אינני יודעת מה ואיפה. לא ייתכן שזו נכדתי, הרי תמיד היא מברכת אותי בקול רם כשהיא נכנסת, מחבקת אותי בשמחה ונושקת לי על לחיי. מי זה יכול להיות? פושע? רוצח? אה, אני צריכה להימלט מהר אל היער, רק שם אפשר למצוא מסתור. בזמן המלחמה ניצלתי בזכות הסבך העבות שאי אפשר לראות מבעדו. אנסה לקום ולצאת החוצה, אף שרגליי בקושי נושאות אותי. מי זה פה? מי זה?
זאב! הצילו, הצילו!! אלוהים, אני מקווה שנכדתי לא בדרכה הנה. לא אכפת לי שיטרוף אותי, אבל רק שלא יפגע בה. מי שעבר את המלחמה יודע זאת היטב; אנשים מוכנים למות ללא מאבק אבל יעשו הכול כדי להציל את ילדיהם, יפסעו אל המוות בצייתנות אבל יזנקו מול רובה מכוון אליהם כדי לגונן על צאצאיהם. אולי אם הוא יאכל אותי הוא יניח לנכדתי. לא, הרי את הרוע אי אפשר להשביע, זו בהמה גסת לב בעלת ציפורניים מזוהמות, ואף שהודפים אותה שוב ושוב אל התהום, היא תמיד שבה ועולה.
הצילו! איזה עיניים מרושעות, אף חורש רע, שיניים משוננות ... לוע ענק, כהה ודביק ...


---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


סוף סוף הגעתי לבית של סבתא. חשבתי שהשביל הזה לא ייגמר לעולם. התיק כבד וכבר אין לי כוח לסחוב אותו. כיף ביער אבל התעייפתי. יכול להיות שאפילו נרדמתי קצת כשישבתי על הסלע. תכף אני אביא לסבתא את העוגה והפרחים שקטפתי. מוזר, הדלת קצת פתוחה. ליתר ביטחון אני אדפוק בדלת, כדי לא להפתיע אותה.
מי שם? סבתא נשמעת מוזר! היא בטח נורא חולה. הקול שלה נמוך ומוזר. "זו אני סבתא, באתי לבקר אותך והבאתי את עוגת התפוחים שאת אוהבת ובקבוק יין." סבתא שוכבת במיטה אבל היא נראית משונה. הראש שלה עטוף בצעיף, עליו יש משקפיים, וכל הגוף שלה מכוסה בשמיכה. והיא גם לא קוראת לי, כמו תמיד, לבוא לחבק אותה.
אני שואלת: "סבתא, האוזניים שלך בולטות קצת מתחת לצעיף, את מרגישה טוב?" והיא עונה בקול ממש ממש משונה שהיא באמת חולה אבל לא עטפה לגמרי את האוזניים שלה כדי שתצליח בכל זאת לשמוע אותי. היא נראית לי שונה מהרגיל, אבל אני לא בטוחה למה. הפנים שלה כמעט מכוסות לגמרי, בקושי רואים את העיניים, והגוף שלה נראה חלש כזה, אפילו קצת רועד. מה אני אעשה אם היא תרגיש עוד יותר לא טוב? אולי היא הולכת למות? אין למי לקרוא לעזרה ביער. אני צריכה את אימא. משהו לא בסדר פה. אני קצת מתקרבת אליה. העיניים שלה נראות גדולות מאוד מאחורי המשקפיים. סבתא, למה העיניים שלך גדולות כל כך? אני שואלת, והיא שוב עונה בקול המוזר הזה שהיא הרכיבה את המשקפיים אפילו שהיא מרגישה לא טוב כדי שתוכל לראות אותי טוב. אני מוציאה את הטלפון מהתיק, תכף אתקשר לאימא ואגיד לה שסבתא מאוד משונה, אבל לפני שאני לוחצת אל המקשים אני שמה לב שיש לסבתא שיער סביב הפה.
יש משהו מפחיד באנשים זקנים. אני אוהבת את סבתא אבל כשאני מסתכלת עליה מקרוב אני נבהלת. העור המקומט, כמה שערות קטנות על הסנטר, הגבות המקורזלות, אפילו השיער האפור הדליל, לפעמים בא לי לברוח. אבל עכשיו יש משהו אחר בפנים שלה, פתאום הן צרות נורא, כאילו שהיא רזתה מאוד. והשערות מעל לשפתיים לא נראות כמו אלה שהיא מבקשת מאימא שתמרוט לה אלא חומות וצפופות. "סבתא את מרגישה טוב? הפה שלך קצת כהה, את רוצה אולי לשתות מים? שאני אקרא לאימא?"
אני לא מאמינה! זה לא יכול להיות אמתי! מתוך השמיכות קופץ פתאום הזאב שראיתי קודם ביער, רק שעכשיו יש לו בטן ענקית. הוא מזנק עליי, הוא רוצה לטרוף אותי. אימאלה, איזה פחד! מזל שהבאתי בקבוק יין. הנה, הצלחתי לשבור את הבקבוק על הראש שלו. הוא מסתובב מסוחרר, כמעט נופל. אני זורקת עליו את השמיכה כדי שלא יראה כלום, אבל לא, מה זה?! הוא מתאושש, פותח את הפה, השיניים שלו גדולות, חדות, מלאות דם, הוא משמיע נהמה נוראית, פוער לוע ענק כזה ...


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


בני אדם מפחדים מהיער. פוסעים בזהירות בין העצים, נזהרים לא לרדת מהשביל, מביטים סביב בתערובת של התפעלות וחשש. בשעות היום עוד ניכרת שלווה בפניהם של מטיילים מזדמנים. העצים הגבוהים מולידים צנעה נעימה, העלווה הירוקה משרה נינוחות, הרוח הקלה שמנענעת את העלים ערבה לאוזן, לחישה רכה ומלטפת. אולם כשיורד הערב הם ממהרים להסתלק, מסתכלים בחשש גלוי בשיחים הנמוכים ובעצים שמזדקרים מעליהם. האור הנעים והצבעים הירוקים נעלמים ואת מקומם תופס גוון שהוא גם תכלכל וגם חום. פה ושב ניכרת תנועה פתאומית מפחידה; לטאה שחולפת במהירות הבזק על פני ענפים, חרק עב כנפיים שעף מצד לצד, ציפור לילה מתעוררת משנתה. מה שמטיל עליהם אימה הוא לא מה שרואים אלא דווקא מה שהם חושבים שחבוי מן העין; בכל פינה מסתתרות אולי חיות מסוכנות, בכל צעד עלול להתגלות מכשול בלתי צפוי.
אבל אני דווקא אוהב את היער. אי אפשר להיות שומר יערות אם חרדים מפני אופיו הפראי של החורש. כשאני הולך בין העצים – לעולם לא לאורך השבילים – אני חש שיש הרמוניה מלאה ביני לבין העולם סביבי. אני לא מרגיש כך בשום מקום אחר. בעיר, בכפר שבו אני חי, אפילו בביתי, אני תמיד מסתיר איזו אי נוחות, תחושה שאני צריך להתאמץ ולהתאים את עצמי לסביבה. אבל בין העצים נמצא המקום הנכון שלי, פיסת עולם שהולמת אותי באופן מלא. והאלימות שמתגלה ביער אינה מעירה בי הסתייגות. חיה חמודה שנטרפת בעודה בחיים, פועה מכאב מול שיניים חדות שמבתרות את בשרה, זו דרכו של הטבע, חוק שימור הקיים שמתקיים מאז ומעולם. אבל אלימות של בני אדם שראיתי במקומות שונים מבעיתה. אנשים רוצים לנצח, לשלוט, לצוות.
מה זה? קול מוזר אני שומע עכשיו. מין נחרה מוזרה, כאילו מסור חשמלי מבקע עצים לסירוגין. מה זה יכול להיות? אני הולך בעקבות הקול, מנסה לראות מהיכן הוא בוקע. הנה אני מתקרב לביתה של הזקנה שגרה פה לבדה ביער. יש אור בבית, כנראה היא פה, אבל דלת הכניסה פתוחה לגמרי. מוזר מאוד. אני יודע שהיא לא נועלת את הדלת אבל מעולם לא השאירה אותה פתוחה לרווחה. סליחה? מישהו בבית?
אלוהים ישמור, הזאב טרף אותה! הזאב ישן לו. הבטן שלו עצומה, לא הייתי מאמין שהיא יכולה להתמתח כך, והוא נוחר בקול רם. אגש אליו עכשיו בזהירות עם הסכין שלי, הוא ישן חזק כל כך שאינו מרגיש דבר. אני חרד, לא אוכל לשאת את מראה הזקנה החביבה הזו מתה. הנה, אני מניח שמיכה על ראשו וחותך את הבטן. הפחד ממה שעתיד להתגלות לעיניי כמעט מביא אותי לידי התעלפות.
מה זה? הזקנה ונכדתה חבוקות נפלטות מהכרס העצומה. תחילה אני חושב שהן מתות אולם הן פוקחות את עיניהן ומביטות בי בהפתעה גמורה שהופכת בבת אחת לצהלות שמחה. "ניצלנו, ניצלנו," הן צועקות וקמות על רגליהן, בעוד אני ממלא את בטנו המרוקנת של הזאב באבנים שאני נושא בתרמיל הגב שלי. הוא פוקח את עיניו, קם ממקומו ונמלט מן הבית כשיכור שמבקש לא למעוד, פולט יללות כאב שהולכות ונמוגות לאטן ביער.

נכתב לפני 5 שנים ו-10 חודשים

2. מים צלולים

כששרי הולכת על חוף הים יש לה תחושה מוזרה של קלילות. רחש הגלים הכבדים, ריח מי בראשית, אולי האוויר הקל, היא איננה יודעת למה אבל לעתים נדמה לה שהיא יכולה לעוף. כשהיא מגיעה אל החוף היא מסירה לרגע את האוזניות, מסלקת להרף עין את המוזיקה הקצבית ומאזינה להמיה המתמדת של המים. גופה המלא נע בגמישות, מתוך אדישות גמורה לאנשים על החוף, חיוני, מלא חיים. אישה צעירה ונאה, שערה הגולש בצבע דבש מתבדר ברוח ים, רגליה פוסעות במהירות על פני השביל לאורך החוף, לעתים נדמה לה שאם תסטה מדרכה ותפנה אל הים היא תוכל להלך על המים.


מזה שנים שרי מכירה את הכבדות. כשהייתה בת שתים-עשרה עברה לבית ספר חדש. תלמידה מצטיינת שהתקבלה לתיכון יוקרתי בתל אביב. הוריה היו מאושרים, נשקו לה כשיצאה ביום הראשון לבית הספר, נושאת על גבה תיק חדש ונועלת נעלי התעמלות אופנתיות שנרכשו יום קודם. היום הראשון היה מרגש, אולם אל תוך השמחה נמהלה איזו בהלה חדשה: כמעט כל הילדות בכיתה דקות גזרה, כמעט שקופות, לובשות מכנסי ג'ינס הדוקים וחולצות שמכסות ניצני שדיים. לעומתם נראה גופה המתעגל של שרי כבד, נטול חן, חסר את הקלילות הנעימה של הבנות, שנדמה לה כי הן כמעט נעות כמעט מתוך ריקוד.
"אבל את יפה כל כך" אומרת לה אמה כשהיא מספרת לה בלחש על היום הראשון. לשרי יש פנים אצילים, עיניים ירוקות גדולות, אף נשרי וצר, שיער בהיר חלק מחליק על גבה, מראה שאינו מתיישב על הרחוב הסתמי כל כך בו גדלה. בתים בני שתי קומות נטולי חן, גינה מוזנחת, על הספסל ברחוב יושבים זקנים ובוהים אל החלל ושכנות משתרכות לאטן, נושאות סלים כבדים. גופה של שרי הולם את הנשים המהלכות ברחוב, אולם פניה מתאימות יותר לשדרות הרחבות והמוארות בצפון העיר. אף שהיא לובשת חולצות גדולות בכדי להסתיר את הבטן המשתפלת מעט, גברים מביטים בה בחמדה.
שרי עצובה מעט בבית הספר החדש. הבנות עוברות בין השולחנות בכיתה בזריזות, היא מפלסת את דרכה בזהירות. הן מקפצות בקלילות במעלה המדרגות והיא עולה מדרגה אחר מדרגה. הן הולכות לקניות והיא הולכת הביתה ללמוד. כשהן הולכות יחד לשיעורי ריקוד היא לוחשת לאמה "אני שונאת אותן". האם מלטפת את ראשה, נושקת לה ואומרת "את תראי, בסוף הכול יסתדר. זה גיל קשה." אבל בינתיים שרי חשה כבדה. לא שמנה, אלא נטולת קלילות. נערה יפה בעלת גוף מגושם, נטול חן: זרועות עבות, שדיים מלאים, בטן עגולה, רגלים רכות. לעתים נדמה לה שהיא כמעט נכה. לו יכלה, הייתה נחלצת מהגוף הכבד. גם כשהיא צמה כמה ימים ומתעלפת בבית הספר, הגוף שהפך לנשי בגיל צעיר שומר על העגלוליות שלו ואינו מרפה, מסרב לשוב ולאמץ צורה ילדותית.
ברוחה של שרי הולך ומתבסס סולם, מהקל אל הכבד. הילדה שיושבת לפניה פחות דקה מהילדה הרזה ביותר בכיתה. הבן הכי מקובל, בעל שיער שחור חלק ועיניים קטנות כחולות, שרירי, אבל קל יותר משרי. הנער שמאוהב בה גבוה ורזה מאוד; שרי אינה בטוחה אם היא כבדה ממנו. המורה לביולוגיה דומה לאמה; לשתיהם יש אגן רחב, דופי שאינו ניתן לתיקון. רצף של צורות אנושיות, שונות ומגוונות, מתייצבות בטור מסודר מן הקל אל הכבד, ורק לעתים נדירות היא מתלבטת מי בא לפני מי. אבל תמיד היא שואלת את עצמה היכן בדיוק המקום שלה, מי קל ממנה ומי כבד יותר.


כששרי הייתה בת שבע עשרה היא הכירה את דניאל, גבר בן ארבעים. נערים בני גילה נטעו בה ייאוש. מחייכים אליה ומביטים בגלוי בגופה, מזמינים אותה לפגישה ומיד מנסים להחליק יד על שדיה, מרמזים שאחרות רזות ממנה, אבל אולי היא יכולה לענג אותם? אין טעם, היא חושבת לעצמה, הם רק יוצקים בי עצבות, מעמיקים את תחושת הכובד. אמה מביטה בה בדאגה,והיא עוטה חיוך על פניה. "אני התלמידה הכי טובה במתמטיקה" היא אומרת לה, ואמה מלטפת רכות את ראשה. אבל מעת שפגשה את דניאל קשה לה להתמסר לחיבוק האימהי; היא חשה כגנבת. גצים ניתזים מעיניו השחורות כשהם נפגשים, גופו נמתח, הוא משתעל מעט ומציע להסיע אותה לכל מקום שתחפוץ.
הוא רוצה לשבת בבית קפה ליד הים, ללכת לסרט, לנסוע לטייל מחוץ לעיר. אבל מעת ששרי גילתה את התאווה שלו היא רוצה לבלות רק בביתו. כשגופו על גופה ופניו מתעוותים מתענוג שנראה יותר כמו כאב, היא חשה איזו קלות נעימה. גופה בהיר כל כך והוא כהה, משי חלק לצד עור שזוף ומחוספס וגוף מוצק, השיער החלק והבהיר שלה והריסים הלבנים בוהקים על רקע הצפית האפורה כהה. אני לא בתולה, היא אומרת לעצמה כשהיא קמה מהמיטה רחבת הידיים, מביטה בראי על עצמה ועליזות לא מרוסנת משתלטת עליה. "למה את צוחקת?" דניאל שואל. היא לא עונה, רק שולפת שפתון חדש ומכסה את פיה בצבע אפרסק בהיר.
"אני רוצה להתחתן אתך" דניאל אומר ערב אחד, כשסומק ניכר אפילו בפניו הכהות. שרי מביטה בו עצובה מעט. עוד מעט לא נוכל להיפגש, היא מהרהרת, תוהה אם שוב תשתלט עליה הכבדות שנעלמה זה מכבר. לאחר כמה ימים היא לא עונה לשיחות טלפון, הודעות, אימיילים, והוא חדל לחפש אותה. שרי לומדת מבוקר עד ערב, תלמידה מוכשרת מאין כמותה. "למה את כבר לא יוצאת לבלות?" תוהה אמה בשקט, ושרי מניחה את ראשה על כתפה ולא עונה. כשאחד הנערים בכיתה מנסה להתבדח על ההצלחות שלה במתמטיקה היא מביטה בו, תוהה כיצד נראית התערובת של תאווה וכאב על פניו, המכוסות פצעונים וזקן דליל. כשנדמה לה שהיא רואה חולשה שמעמידה פני רהב היא מתקרבת ועומדת לידו, שולחת אליו מבט מתגרה, מטילה את שערה הבוהק מצד לצד, משילה את תחושת הכובד ומאמצת כסות חדשה, מפתה ומסתורית; גווה זקוף, החולצה הלבנה מבליטה את שדיה, חיוך דק וכמעט בלתי נראה על שפתיה, והיא אומרת בקול עמוק ורך: "רוצה ללמוד אתי?"
הנער רועד, פוסע צעד ועוד צעד אחורנית ומסתלק.


רגליו של הגבר שיצא מביתה של שרי רעדו כשירד במדרגות והוא מיהר לצאת אל הרחוב. התעלסות עם האישה הזו הותירה אותו אילם. בקושי עלה בידו למלמל את הכתובת לנהג המונית שהמתין לו ברחוב. אלוהים, הוא חשב, איזו אישה, איזו אישה. שרי נותרה על המיטה, מתעטפת בשמיכה העבה, עוצמת את עיניה, רואה שוב בעיני רוחה איך הפך גופה לקל וגמיש, נטול כבדות מעיקה. הפלאפון מצלצל. אימא. ריח הבשר שעדיין עומד בחלל החדר מונע ממנה מלענות. היא ממתינה שישתתק, ואז היא מסירה את השמיכה והולכת למקלחת. עוד גבר, עוד ניצחון, היא מחייכת לעצמה בעוד המים מחליקים על העור הבוהק וצונחים מטה בחוזקה ורוח סתיו נעימה מנענעת קלות את החלון הקטן באמבטיה.


שרי היא האישה השנייה שמצטרפת לצוות של מהנדסים בכירים. כשהיא נכנסת לחדר הישיבות כולם מביטים בה בסקרנות. פניה רציניות והיא מניחה על השולחן אוסף דיאגרמות. היא מציגה את עצמה ומסבירה מה תהיה התרומה שלה לצוות. לידה יושב גבר כבן גילה, שנראה אדיש. משום מה כששרי רואה את כף ידו מונחת על השולחן עובר בה רעד. היא אינה יודעת מדוע, משהו באצבעות המאורכות והדקות, ניצת שיער קטנה על כל אצבע, העור הלבנבן, מעיר איזה פרכוס פנימי לא מוכר. בכדי להניס אותו היא מניעה את שערה הבוהק ומצד לצד ומביטה בו בעיניה הירוקות, ואל פניה מתגנב חיוך מרומז, מסתיר סוד; מבעד למשקפיים שלו עולה מבט תוהה, חסר פניות. היא נשענת אחורנית; הוא מביט הצדה. איזו מחשבה על קריסה חולפת בראשה פתאום, משהו על שביל שמוביל אל תהום פעורה, ותו לא. כשנגמרת הישיבה שרי ממהרת לצאת מהחדר; שאול מהלך לאטו עם עמית.
כששרי מפתיעה אותו במשרדו הוא נדהם, מפיל כמה ניירות שהיו מונחים על קצה השולחן. אך הוא מתעשת ומזמין אותה לשבת, ושואל על הפרויקט החדש. כשהיא מתיישבת לידו בארוחת צהריים הוא שוקע בשיחה עם חברים. בכניסה הגבוהה לבניין, לוחות זכוכית ענקיים המשתקפים זה בזה, שרי רואה אותו עוזב את העבודה עם אישה דקת גזרה ששיערה השחור אסוף בסיכת פרפר גדולה. היא עומדת מבלי נוע ומביטה בהם חולפים על פניה, מחייכים זה של זו ואינם רואים איש.
כששרי הולכת בחנייה גופה העגול משתקף בחלונות המכוניות. דמעה שקופה מתגלגלת על הלחי החלקה ונוטפת על החולצה הלבנה. בדרך הביתה היא נשבעת שלא לוותר. צופרי מכוניות נשמעים מכל עבר, אך היא שקועה בתוכניות, מוחה דמעות ישנות, מתעלמת מתחושת כובד שהולכת ומתבססת. כשהיא מגיעה הביתה היא מתקשרת אל אמה, מספרת באריכות על העבודה. אמה מאזינה בשקט ולבסוף לוחשת: את בסדר?


ההשפלה, ההשפלה, שרי ממשיכה ומתעמקת בה שוב ושוב, נזכרת בכל מלה, הופכת כל פרט, הכול בכדי לא לראות את התהום שנפרשת תחתיה. הצלצול בדלת, שאול עומד נדהם, המחשוף הנדיב והחיוך, החדר הכהה והרהיטים הישנים, קול הטלוויזיה מהחדר השני, שיער בהיר מבריק מטלטל מצד לצד, חזייה שחורה שקופה, החולשה שתוקפת אותו, סליחה, אני מצטער, באמת את אישה מאוד מושכת אבל לא בשבילי, הכעס הנורא, הצלחת שהשליכה על הרצפה, לא חשוב, אני אנקה, אני לא מבין אותך, למה? למה? הרי יש לך פנים יפות כל כך.


שרי ממהרת אל חוף הים, צורחת מתוך בכי. בלילה המים רוחשים בקול חושני, שנבלע בעלטה. גלים שורקים וירח מלא צופה ממעל. ריח מלוח ורסיסי חול באוויר עוטפים אותה, היא הולכת לאטה על החוף. המים כבדים והשמים אווריריים, החול רטוב והשביל המרוצף יבש; הגוף העגול עטוף בשמלה דקה, הרגליים יחפות, והעיניים הירוקות הגדולות, המביטות אל האורות הקטנים המבצבצים באופק, פעורות כעיניה של ילדה מוכת ייאוש. אישה צעירה ונאה, שערה הגולש בצבע דבש מתבדר ברוח ים, רגליה פוסעות בכבדות על פני השביל לאורך החוף, היא מרימה קונכייה גדולה המונחת על החול, ומקרבת אותה אל אוזניה. לו רק יכולתי לשמוע את לחישתה, היא מהרהרת בייאוש, הייתי יכולה ללכת על המים.

נכתב לפני 5 שנים ו-11 חודשים

3. עגילים

סבתא צמצמה את עיניה בכדי להיטיב את ראייתה. היא בחנה בדקדקנות את העגילים המונחים במגש, מזיזה מדי פעם אחד מהם בכדי לראותו מצד שונה, מתעמקת באבני החן השונות. כמה פעמים אחזה בעגיל כלשהו והחזיקה אותו כנגד האור, בוחנת את השתקפותו מול מנורה בעלת אור לבן ומשיבה אותו למקומו בין שלל העגילים הנתונים בקופסה הגדולה. לאחר כמה רגעים פנתה ושאלה אם אני חפצה באחד מהם. אני רציתי זוג עגילים קטנים בעלי אבני ספיר קטנות ובוהקות, מוקפות בעיטור זהב עדין אך מורגש, צבעיהם עזים אך בשל היותם כה קטנים נראו כקישוט מצויר ולא כתכשיט גדול ומעיק. סבתא אחזה בהם מתוך התרכזות, בודקת אותם בקפדנות, ולבסוף אמרה כי הם יפים והיא תשמח לרכוש אותם בעבורי.
העגילים נארזו בקופסה קטנה ונאה, נעטפו בנייר צלופן מרשרש, סבתא שילמה ופסענו אל הרחוב. מיד כשיצאנו שיבחה את בחירתי, אמרה כי גם היא הייתה בוחרת בעגילים הללו ואף הוסיפה כי הם הולמים היטב את שערי הבהיר והחלק ואת עיניי. היא אהבה תכשיטים; בנוסף לטבעת הנישואין ענדה שתי טבעות גדולות משובצות באבנים יקרות, האחת בעלת גוון ירקרק והשנייה כחולה סגלגלה. שרשרת פנינים הקיפה את צווארה בכל פעם שיצאה מן הבית. גם בגדיה היו הדורים: שמלות בעלות גזרה ישרה שנתפרו בידי תופרת מומחית, עשויות מאריג משובח. שערה האפור היה עשוי למשעי, משוך אחורנית באופן שהבליט את צבעו הרך והעדין ואסוף בסיכה מוזהבת מעל עורפה. פוסעת בנעלי עקב שחורות צעדה על המדרכה, זקופה והדורה, היא נראתה כאותן נשים אירופאיות מסרטים משנות החמישים, מהלכות מתונות בשדרות רחבות וסוקרות את ההולכים ושבים במבט מרוחק.
ואמנם, סבתא נולדה בווינה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בת למשפחה עשירה של סוחרי בדים, היא נשלחה לפנימייה לבנות מיוחסות, ושם רכשה בעיקר נימוסים והליכות. אולם היא סלדה מן הילדות האחרות, מן החיוכים המאולצים ומהתפרצויות הזעם, ולאחר הפצרות חוזרות ונשנות ניאותו הוריה להשיבה הביתה. היא נרשמה לבית ספר בעיר והשתקעה בלימודים.
כשעלו הנאצים לשלטון החליטו הוריה לעקור מוינה ללונדון. הביתה המפואר הושכר והמשפחה עברה להתגורר בווילה מהודרת, מוקפת גינה רחבת ידיים. בשנות המלחמה הייתה סבתא אחות רחמנייה בבית חולים שאושפזו בו חיילים פצועים. שם פגשה את מאקס, חייל יהודי שהתגייס לחיל הרגלים של הוד מלכותו. מאקס נפצע בשתי רגליו, אולם ידיה האוהבות של האחות הנאה סייעו לו להתגבר על כאביו ולהתחיל ללכת. הם צעדו לאטם בגן המקיף את בית החולים, הוא מספר לה על חייו לפני המלחמה, היא תומכת בו ומשגיחה שיצעד במתינות, על פי הוראות הרופא.
כעבור חודשים אחדים נישאו. אולם המלחמה הטילה מום בלבו של מאקס; השלדים המהלכים שראה רדפו אותו בשנתו, ונוראות מכול היו עיניהם הפעורות, פקוחות לרווחה, מביטות בו כאילו דווקא הוא דמות משונה ומעוותת שיש להתחקות אחריה. חודשים אחדים לאחר נישואיהם הציע מאקס לאשתו הצעירה שיעקרו מביתם וישתקעו בארץ ישראל. סבתא הסכימה מיד, והזוג הצעיר עבר להתגורר בתל אביב.
ביתם הנאה בשכונה מוקפת עצים השרה שלווה על הזוג הצעיר. מאקס השלים את לימודיו כמהנדס וסבתא החלה לעבוד בסוכנות היהודית כמתרגמת מסמכים מגרמנית. לאחר שלוש שנים נולדה אמי, אסתר, ולאחר שנתיים בתם הצעירה.
סבתא ניסתה לחנך את בנותיה כפי שחונכה היא, אך למרות מאמציה הפנו הבנות עורף לרוח האירופית והחלו נוהגות כשאר הילדות לכיתה. היא הופתעה לראות כי הן צועקות על חברותיהן אף שאינן רבות עמן, וגם גילתה כי הן כרוכות אחר החברות באופן שמעולם לא הכירה. לאסתר הייתה חברה אדומת שיער ומנומשת, ילדה גבוהה ודעתנית, והילדות נהגו לשוחח בטלפון שעות ארוכות. סבתא ביקשה להבין על מה הן מדברות זמן רב כל כך. לשאלתה ענתה אסתר כי היא מספרת לחברה כל דבר שמציק לה והחברה מספרת כל מה שקורה לה.
היא נזכרה בחברות ילדות בווינה, ילדות שקטות ומאופקות, לבושות תלבושת אחידה, מגחכות על המורות ומתלחשות על אחים של חברות לכיתה. מעולם לא עלה בדעתה לספר לחברתה כל דבר שקורה לה. היא נהגה לשוב מבית הספר יחד עם איזבלה, אולם רק לעתים נדירות נפגשו אחר הצהריים. בדרכן הביתה שחזרו את אירועי היום, התלוננו על שיעורי הבית, ולפעמים גם צחקו על ילדות שמנות או טיפשות. אולם מעת שנפרדו וסבתא הלכה לביתה התפוגגה נוכחותה של איזבלה והפכה לממשית רק למחרת בבוקר.
סבתא נטתה לחשוב כי החברות של בתה עם הילדה אדומת השיער תהפוך למעיקה, למעין מגבלה. מבלי שיכלה לקבוע מדוע היא חשה כך ניסתה להרחיק את אסתר מחברתה, אולם הדבר לא עלה בידה. הילדות בילו שעות רבות יחד, מצחקקות בלא הרף או נתונות בשיחות ארוכות שנקטעו במפגיע בכל פעם שסבתא עברה ליד החדר. פעם שמעה את אסתר אומרת לחברתה כי אמה לא רוצה שיהיו חברות. היא נבהלה אולם להפתעתה עורר המשפט צחוק חנוק וכמה לחישות שלא עלה בידה לפענחן.
למגינת לבה של סבתא נטו שתי בנותיה ללגלג על החינוך האירופי של הוריהם, והעירו לא פעם כי הוא מעכב את השתלבותה של סבתא בארץ. בכל פעם שחיכתה בסבלנות בתור היו שניצלו את ישיבתה המנומסת של הגברת והקדימו אותה. בוויכוחים קולניים שהתעוררו מדי פעם נאלצה סבתא לוותר משום שלא עלה בידה לצעוק כפי שנהגו האחרים. הילדות ראו את מגבלותיה של אמן ולא ידעו אם הן חשות צער על כך שנדחקה הצדה או כעס על שלא עלה בידה להגן עליהן ולדאוג לצורכיהן.
אך יותר מכול הופתעה סבתא כשהחלה ללכת לאספות הורים. המורה של אסתר עלעלה במהירות ברשימת הציונים, אמרה שהיא מצליחה יפה בלימודים אם כי איננה שקדנית דיה, ומיד פתחה בדברי שבח ארוכים על השתלבותה המצוינת בחברת ילדי הכיתה. המורה היללה את הילדה, סיפרה כי כל ילדות הכיתה רוצות להיות חברותיה; אסתר היא 'דומיננטית', ואולם למרות זאת היא איננה כופה את רצונה על אחרים. סבתא הופתעה כל כך מדברי המורה עד ששכחה לשאול על הישגיה של בתה במתמטיקה, מקצוע שידעה כי היא מתקשה בו. היא חשה שכל אותם דברי שבח מחפים על משהו, אולם היא לא ידעה על מה. שנה לאחר מכן התרחשה כמעט אותה שיחה בדיוק, עם מורה אחרת, וכן עם מורותיה של בתה הצעירה. סבתא חדלה לשאול על הישגיהן של הבנות בלימודים והסתפקה בתעודה שהביאו פעמים בשנה.
ככל שנקפו השנים הפך הפער בין סבתא לבין בנותיה לעמוק יותר. לאסתר היו כמה בני זוג, ותמיד הסתיימו היחסים במפח נפש, בכאב לב עמוק שאותו חילקה עם חברותיה. עצותיה של סבתא בנושא זה נראו לה כשאובות מעולם עתיק שאינו קיים עוד. אפילו כאשר רבה עם חברת ילדותה אדומה השיער והילכה כאדם שאיבד את עולמו לא נאותה לשוחח על כך עם אמה. וגם סבתא הבינה שלא תוכל לנחם את אסתר; שעת הכושר להדריך את בתה עברה מזמן, ועתה אין כל דרך להוכיחה על טעויות שנעשו לפני שנים רבות.
אסתר הכירה את אבי, ירון, בעת לימודיה באוניברסיטה. לבושה במכנסי ג'ינס בלויים ובחולצה גדולה ישבה על הדשא עם חברים, הוא הצטרף לחבורה והחל לשוחח עמה. תוך כדי השיחה שלף עלה יבש משיערותיה הפרועות, ובתנועת יד חיננית השליך אותו אל הדשא. אסתר עקבה אחר העלה הדואה באוויר, וכשהסיטה את מבטה נוכחה כי הסטודנט גבה הקומה מביט בה מתוך התרכזות גמורה. ירון חייך. הוא סיפר לה כי הזמין לחדרו באותו ערב כמה חברים וישמח אם תצטרף אליהם.
כשקרבה אל הבניין בו התגורר שמעה את המולת החברים, צחוק רם פורץ מהחלון בקומה השנייה, מהול בריח אוכל זול. היא היססה לרגע והחליטה להיכנס. חבריו של ירון קיבלו אותה בחיוכים ובבדיחות, ותוך דקות אחדות חשה בנוח, כאדם שנעדר מביתו בשל נסיעה ארוכה; כשהוא שב הכול נראה לפתע זר, אולם הוא יודע כי זו תחושה תחלוף ואת מקומה תתפוס הנוחיות הביתית השלמה.
החתונה נערכה בחצר הוריו של ירון. למרות שמחתה לא יכלה סבתא שלא לחוש חמיצות כלשהי; לא כך תיארה לעצמה את טקס נישואיה של בתה. הרב שהשיא אותם הרבה בבדיחות תפלות, האורחים לבשו בגדים שנראו לה הולמים איזו מסיבת כיתה ולא חתונה, צחוקים מהדהדים נשמעו מכל עבר—כל אלה הביאו את סבתא כמעט עד דמעות. לנגד עיניה ראתה את חתונתה שלה. אף שנערכה זמן קצר לאחר תום המלחמה, ובעלה הטרי עדיין צלע בדרכו אל החופה, היא זכרה את הדממה מתוחה ששררה בבית הכנסת בעת שנערך הטקס ואת האורחים ההדורים המצטופפים סביב החופה. חלקם נשאו עוד את צלקות המלחמה, מוחים דמעה, אולם נתונים כולם לתחושת ההוד האופפת את המקום כשחתן וכלה באים בברית הנישואין.

* * * * *

סבתא, ועמה גם סבא, הלכו והסתגרו בעולמם. הגם שהוריי המשיכו לבקר אותם לאחר שנישאו, הפגישות היו דומות לטקס. אותן מלים נאמרו תמיד, אותם גינונים, כקבוצת אנשים שיודעת כי היא חייבת לקיים איזה תהליך שנועד לשמר את עצמו. הוריי שאלו על בריאותו של סבא, על עיסוקיו, על עבודתה של סבתא. היא מצדה שאלה על לימודיה של בתה ובעלה, כיצד עולה בידם לפרנס את עצמם, ולאחר זמן מה החלו לשאול כיצד מתקדם ההיריון.
שמעתי כי כשנולדתי התפרצה סבתא כפי שלא עשתה מעולם. כשאמי שנשאה אותי לראשונה מבית החולים היא הניחה אותי במעין סל קלוע שנתנה לה אחת מחברותיה. סבתא נדהמה כשראתה כיצד מטלטלים את התינוקת הרכה, ובפעם האחת והיחידה בחייה צעקה על אמי ואמרה לה כי היא נוהגת בחוסר אחריות כלפי בתה התינוקת. אמי נדהמה כל כך כשראתה את אמה השקטה, הנתונה תמיד בתוך עולמה, צועקת עד שמיהרה לשלוף אותי מהסל הקלוע ולהניח אותי בעריסה שהכינה סבתא. על פי האופן שבו מספרת אמי על התפרצות זו נראה שדבריה הקשים של סבתא נחרטו עמוק בזיכרונה, מבקעים את תחושת הריחוק כלפי אמה ומכוונים אל צורך שהחליטה לנטוש. היא מוסיפה תמיד שהימים הראשונים לאחר הלידה, ובפרט של הילד הראשון, הם קשים מאוד, שכן כל דבר 'גדול יתר על המידה'—גופה של האם שסבור כי הוא עדיין נושא תינוק, קרובי המשפחה שתחושות בלתי מוכרות מביאות אותם להתפרצויות, והעולל הרך, שטרם השלים עם כך שנשלף מן הבועה החמה והאטומה שהקיפה אותו אל אור חריף ואוויר צונן.
אולם לאחר המלים הקשות אלה שבה סבתא לדרכה המתונה ומאופקת. דווקא בה מצאה אמי משענת, כך היא אומרת, משום שלא תבעה ממנה לגלות התרגשות מופגנת מהתינוקת הרכה. בדרכה המרומזת הבינה כי יותר מכול זקוקה אמי לשוב ולהיות אותה אישה מרושלת ופטפטנית שהייתה לפני הולדתי.
בילדותי ראיתי את סבתא מדי שבוע. כבר בהיותי כבת ארבע או חמש הבחנתי כי היא נראית שונה בתכלית מאמי; למרות שערה המאפיר היא נראתה לי צעירה ממנה, גמישה יותר. חשבתי שאולי הן רק מעמידות פני אם ובתה. אהבתי את שמלותיה המהודרות, את גזרתה הדקה, ואת האופן המתון המאופק בו דיברה אלי, מתעלמת במפגיע מגילי הצעיר ומתייחסת לדבריי ללא שמץ של צחוק. כששאלה אותי אם אני רוצה עוגייה בצורת חיה או מכונית המתינה בשקט גמור בעוד אני מתלבטת, וכשעניתי לבסוף כי אני מעדיפה מכונית לא חייכה ולא שאלה מדוע אלא שלפה את העוגייה מהצנצנת והניחה אותה לפניי בצלחת לבנה מהודרת. היא עצמה לקחה פרוסת לחם קלוי ומעט גבינה, הניחה אותן על פני צלחת צחורה כשלי והתיישבה לאכול לצדי.
יש האומרים כי גם אם האדם מתגבר על קשיי ילדותו, הללו ישובו ויעלו כשהוא עצמו יהיה הורה. מתוך כעס צפתה אמי במבט המרוכז שלי הבוחן כל פרט בהופעתה של סבתא ומנסה להתחקות אחר כל הבעת פנים שלה. הגם שהייתי ילדה שובבה, אפילו מעט חוצפנית, לא העזתי לפנות אל סבתא. תמיד חיכיתי שהיא תפנה אליי ותשאל אותי לשלומי. אמי התקשתה להבין מדוע אני כה כרוכה אחרי אמה; הרי היא העניקה לי ילדות חופשית, נטולת גינונים, חפה מכל רצון לשאת חן. אמי סברה שזו המתנה הראויה ביותר שאם יכולה להעניק לילדיה. היא הביטה בבוז גמור באימהות המתקנות אל לבושן של ילדיהם, או מנקות בממחטת נייר מקומטת את שאריות האוכל שנצטברו סביב פיהם. ויותר מכול היו שנואות עליה אימהות המעירות לילדיהם באופן מופגן שידברו בשקט, שלא ישתמשו במלים שאינן הולמות, שימעיטו בשיחה כאשר הם בחברת מבוגרים. היא עצמה נהגה לשוחח בקול רם, כמעט בצעקות, עם חברות. ואם הביט בה מישהו בהפתעה או אפילו בתוכחה נעצה בו מבט מתגרה ומעליב.
אולם כנגד ההתפתחות המוזרה שלי נותרה אמי חסרת אונים. כאשר שאלתי אותה בהיותי בת חמש אם תוכל לקנות לי שמלה כמו זו של סבתא הביטה בחולצתה הגדולה והמרושלת כאדם המביט לראשונה במראה ורואה שם דמות מעוותת וזרה. היא נעצה בי מבט תוהה ושתקה. אולם אני שבתי ושאלתי מתי נקנה שמלה ואימא השיבה "בהזדמנות". אך במהרה נוכחה כי אני נחושה בדעתי להידמות לסבתא, ולא יעלה בידה לבטל את המשאלה הילדותית שלי. היא ניסתה לשאול מדוע אני רוצה שמלה, הרי זה לא נוח לשחק בה וכשארצה לשבת על השטיח בגן יהיה צורך לקפל את השמלה מתחת לרגליים. וגם רמזה כי לאף אחת מחברותיי אין שמלות—הרי סבתא לובשת שמלה משום שהיא אישה מבוגרת, אפילו זקנה. ילדות צעירות אינן נוהגות כך. ובכלל איפה נקנה שמלה?
לבסוף החליטה להיענות לבקשתי. מתוך תערובת של כעס עצור מחשבה בהירה נולדה האמונה כי מילוי המשאלה ירוקן אותה מתוכנה. באחד הימים שבה הביתה ובידה שמלה כחולה בעלת כפתורים לבנים, ומעין חגורה הנקשרת מאחורי הגב. השמלה הייתה גדולה מדי, התארכה הרבה מעבר לברכיי, החגורה הייתה נמוכה מהמותן. אולם אני לבשתי אותה מיד והתחלתי להלך כאישה הדורה, פוסעת בצעדים קטנים ומדודים ועומדת על קצות אצבעותיי כדי להסתיר את אורכה הלא מתאים של השמלה.
הילדים בגן הביטו בי בתמיהה, כאילו לבשתי תחפושת, ומיששו את השמלה מכל צדדיה. ולמרות גילי הצעיר הבחנתי במבט העוין של הגננת, אך היא מיהרה להסתיר אותו בחיוך מעושה ובצחוק רם. מיד לחשה משהו על אוזנה של העוזרת שלה, זו ענתה לה בלחישה המלווה בקריצה, ושתיהן הביטו בי. נדמה היה לי כי אני שקופה וכולם רואים רק את השמלה הכחולה בעלת הכפתורים מהלכת מעצמה, לעתים נשענת על קירות הגן, מותשת ונבוכה.
כשסבתא באה לבקר מיהרתי ללבוש את השמלה. היא התיישבה, פיזרה את שערותיה ואספה אותן שוב וביקשה לשתות מעט מים קרים. הקיץ החם בתל אביב התיש אותה, טיפות זעה מעטות נגרו על המצח הגבוה, אך לא פגמו באיפור הקל. מבלי משים היא החליקה את ידה על שערותיה, יישרה את שמלתה והזדקפה על הכיסא. חיכיתי מעט ואז פסעתי פנימה אל החדר, זקופה וחגיגית, הולכת על קצות אצבעותיי, משירה מבט אל הקיר מבלי להניע את הראש.
סבתא הסתכלה עליי, חייכה ואמרה במתינות כי השמלה יפה מאוד והולמת אותי. אולם נימת הקול היבשה והמרוחקת העידה על אדישות גמורה. נדמה היה לי כי היא לועגת לי. להפתעתי היא המשיכה מיד בשיחה עם אמי, מתארת עד כמה קשה הנסיעה באוטובוס ביום חם כל כך. תוך כדי דיבור הביטה בי שוב, אולם מבטה היה חסר שמחה. נמלטתי לחדרי בכדי להסתיר את דמעותיי, ולא יצאתי ממנו עד ששמעתי שסבתא עומדת לצאת ולשוב לביתה. לא פשטתי את השמלה; כשנקראתי להיפרד ממנה היא סקרה אותי בקור, כמעט מתוך אכזבה, והלכה לדרכה.

* * * * *

הידיעה על מותו של סבא הפתיעה את כל בני המשפחה. הגם שהיה זקוף ורזה, מטפל לעתים מזומנות בגינתם הקטנה, רוכן אל האדמה, נוטע שתילים ועוקר עשבים שוטים, כפי הנראה היה לבו חולה. בבוקר יום שבת התעוררה סבתא ופנתה אליו בדברים. כשלא השיב נגעה בו ונרתעה מיד. גופו היה קר לחלוטין. סבתא, שעבדה כאחות בזמן המלחמה, הבינה מיד כי הוא מת. היא נשכבה במיטה לידו, מרוכזת בהלמות לבה, פעימות שנדמה היה לה כי הן נשמעות מכל חלקי גופה. אפילו ברגליה הדקות היא חשה בתוף העצום שאי אפשר היה להשתיקו. ריק עצום מילא את חלל החדר. רק לאחר שעות אחדות הזעיקה אמבולנס, ולאחר מכן התקשרה אל שתי בנותיה לספר להם שאביהן הלך לעולמו.
להלוויה באו חבריו של סבא, כולם קשישים לבושים בחליפות, אחדים צועדים בעזרת מקל הליכה בעל ראש מעוטר, אחרים מלווים בבת זוג האוחזת בזרועם, פוסעים לאטם בבית הקברות מתוך תוגה וחרדה. סבתא הלכה ביניהם, לבושה בשמלה שחורה ישרת גזרה ושערה אסוף בסיכה המוזהבת. חששתי כי היא תמעד ותקרוס. גבה היה כפוף מעט, מבטה נע בלא הרף מקבר אחד למשנהו, פיה נפער מעט—הלסת הרפויה העידה יותר מכול על חולשה שלא הכירה מעודה. כשהגענו לקבר היא הביטה אל הגוף העטוף הנישא על העגלה ופניה הפכו אפורות, ממש כגוון התכריכים שעטפו את סבא.
כשנשלף הגוף מהעגלה והוטל אל הקבר החלה אמי לבכות בקול רם, כמעט בשאגה. גם דודתי פרצה בבכי, וכל הנכדים הביטו בהן מתוך השתאות. היבבות הרמות של אמי דמו יותר לקולות חיה מאשר לבכי אנושי, וגופה הגדול הטלטל עם הבכי. אחותה נשענה על זרועו של בעלה והשמיעה קול כנגינת האבוב. בכיין של האחיות ליווה את הקברנים המטילים רגבי עפר חומים כהים אל הקבר הטרי, עוסקים במלאכם כאילו היו גננים המכסים שתיל צעיר בגינה ציבורית.
סבתא הליטה את פניה בממחטה לבנה גדולה. האף הישר והעיניים הגדולות נבלעו בבד הצחור, והם נראו רכים ומעוגלים מבעדו. נדמה היה לי שגופה רועד מעט, אך היא לא נשענה על איש, כפופה וזקופה כאחת. אחד מחבריו של סבא צעד קדימה ונעמד לידה, אולם היא התעלמה ממחווה זו, נתונה כולה לפרידה מסבא, שבשעת הקבורה הייתה ארצית וגשמית מאין כמותה.

* * * * *

בשנות נעוריי אהבתי לשוטט בשכונות שונות של תל אביב. לעתים קרובות עזבתי את בית הספר מבלי שהמורים הבחינו בכך והתהלכתי ברחובות מוצלים. לעתים פניתי אל השוק בדרום תל אביב, פעמים אחרות פסעתי לאורך הים, ולבסוף התגלגלתי לשכונות הצפוניות של תל אביב. וכך יום אחד, לאחר הליכה מהירה של כשעתיים, נוכחתי כי אני מתהלכת ברחוב בו מתגוררת סבתא. היססתי אם לדפוק על דלתה. תחילה אמרתי לעצמי שאולי היא איננה בבית בשעות הבוקר, אולם חשתי כי חשש אחר מקנן בי: לראות את סבתא מוזנחת, עלובה, חסרה את זקיפות הקומה והמבט החריף. חששתי שאם אפתיע אותה אגלה דמות אחרת, שחוחת קומה וזקנה. למגינת לבי חלפה בי מחשבה כי אמי הייתה שמחה לראותה כך. סקרנית וחרדה פסעתי אל הדלת וצלצלתי בפעמון.
צליל פעמונים עדין נשמע, ולאחריו קול חד ונשי של נקישות עקבים מתקרבים. סבתא פתחה את הדלת, בפנים תמהות ושמחות הזמינה אותי פנימה. היא חיבקה אותי, אולם לפתע הרצינו פניה: האם קרה משהו? הרגעתי אותה וסיפרתי לה על טיוליי הרגליים בשעות הלימודים, סבתא הצטחקה והזמינה אותי מיד לשתות משהו. היא שלפה עוגה ריחנית והגישה שתי כוסות קפה, באותם כלים לבנים ומבריקים שהיו זכורים לי מילדותי. לאחר ששככה ההתרגשות הבטתי בה ונוכחתי כי היא הדורה כתמיד. רק שיערה האפור, שלא היה אסוף, גלש אל הצוואר והדגיש את הקמטים העמוקים שנחרצו בזוויות עיניה ופיה. תחילה ישבנו זו מול זו, גומעות מהקפה ומחייכות. סבתא הציעה לי שוב ושוב פרוסת עוגה, מנסה לחפות בגינונים אימהיים על הזרות בינינו. היא שאלה על אימא, אבא, אחותי, אולם למרות הדיווח המדוקדק על כל אחד מהם השתתקתי ונדמה כי לא נותר עוד דבר לומר.
היא שתקה קמעה, הביטה בי מתוך ריכוז ושאלה: איזה מקצוע אני אוהבת ללמוד? השאלה הפתיעה אותי דווקא משום שנאמרה בלא כל גינונים, בטבעיות גמורה, מתוך ציפייה ילדותית כמעט לתשובה. היא נעדרה כל נימה חינוכית, שאלה שנועדה באמת ובתמים לברר מה אהוב עליי.
מתוך הכרה בתמימות השאלה עניתי: גיאוגרפיה, אני מאוד אוהבת גיאוגרפיה. באותו רגע נוכחתי לדעת עד כמה אני כרוכה אחר מקצוע זה. אף שמעולם לא הכנתי שיעורי בית ולעתים רחוקות הצלחתי במבחנים, ידיעותיי בתחום זה עלו על אלו של כל בני הכיתה. נראה שהתשובה הפתיעה אותה מעט והיא תהתה בקול רם: מדוע גיאוגרפיה? פתחתי בהתנצלות: אינני תלמידה טובה והציונים שלי בינוניים למדי. סבתא הניעה את ידה בתנועה של ביטול מוחלט, ופניה הביעו בוז גמור; הציונים לא חשובים, השאלה מה אני אוהבת. פתחתי והסברתי על הקסם הטמון במפות, על רמזים לעולם שונה ומופלא העולה מהכתמים החומים מאוד שלצדם פסים כחולים דקים, חורצים יבשות לאורכן ולרוחבן. כך גם כתמים ירוקים כגודל מטבע, כרי מרעה עצומים, או אותן נקודות עגולות, החסרות את חיתוך פני הקרקע, שלידן כתוב: רומא, פריז, לונדון.
סבתא הופתעה מהתשובה המפורטת שלי. בעיני רוחה ראתה מפות שלא הביטה בהן מאז ימי נעוריה, מפה טופוגרפית, מפה מדינית, ריכוזי אוכלוסין, צמחייה—העולם כולו נפרש לפניה, ואיזה רמז לגעגוע נסתר העניק דוק של רכות למבטה. לאחר כמה רגעים נענעה את ראשה מצד לצד כאדם המתעורר משינה, הושיטה יד ואספה את שערותיה, ואז שאלה איך בעצם לומדים גיאוגרפיה.
חייכתי ואמרתי שהספר החשוב ביותר הוא כמובן האטלס. אני נוהגת להסתכל בו לעתים מזומנות. ומלבד זאת סיפרתי לה שהעתקתי על נייר שקוף מפה בה משורטטות מדינות בלא לכתוב את שמן, ובחנתי את עצמי אם אני יודעת היכן נמצאת כל אחת מהן. סבתא נראתה משועשעת מעט, אולם זיק הצחוק לא ביטל את ההתפעלות: את יודעת איפה כל מדינה? גם באפריקה? מובן, עניתי בגאווה, בכל יבשת. היא חשבה רגע, לאחר מכן קמה ממקומה והודיעה כי לא רחוק מביתה יש חנות ספרים מצוינת; אנחנו נלך לשם עכשיו ונקנה לי אטלס גדול ומהודר.
שבתי לבקר את סבתא לעתים מזומנות. כשסיפרתי על כך לאמי היא נראתה מוטרדת ועגומה. היא ישבה על כיסא נדנדה במרפסת, אישה גדולה לבושה חולצה גברית ומכנסי בד גדולות, כפות רגליה כהות ומחוספסות, והביטה בי כאילו אני נושאת חידה שהיא מתקשה לפתור אותה. היא שאלה על מה אנחנו מדברות, אולם אני היססתי אם לתאר בפניה את שיחותינו. סבתא הייתה מוכנה להפליג לכל מחוז, לשמוע כל דבר, היא התעניינה בסיפורים על ארצות נידחות וגם בחיי היומיום, בחברותיי ובבני כיתתי.
באחד הימים הגעתי לביתה של סבתא נתונה בסערת רגשות. חברתי הטובה, שהרעות ביננו נרקמה עוד בבית הספר העממי, החלה להתרועע עם נער שהיה קודם בן זוג שלי. הגם שאני נטשתי אותו, בעיקר בשל נטייתו להאריך בתיאורים של אירועים מן העבר הרחוק ולהתעמק בפרטים שכלל לא הבנתי אותם, כעסתי מאוד על הקרבה ביניהם. הגעתי אל סבתא מרוגזת ונעלבת. היא שמחה לראותי אולם מיד הבחינה במבט הזעוף, בחיוך המעושה שנעלם כהרף עין. בדאגה מופגנת חקרה בדאגה מדוע אני כעוסה. סיפרתי לה, באריכות ובפירוט על הרומן ביניהם שנתגלה לי רק בדרך מקרה, על כך שחברתי לא סיפרה לי דבר, על הבגידה בחברות ביננו, על תחושת הכעס העצום שאינני יודעת איך לפרוק אותו.
סבתא הביטה בי בהשתאות, כמעט בפליאה. לרגע נדמה היה לי שהיא מחניקה חיוך, אולם התבוננתי בה בקפידה ולא מצאתי לכך אישור. פניה נראו לי קמוטים קמעה, עור הצוואר אדמדם, העיניים החיוניות מתרכזות בי, מבקשות להבין דבר מה, נאבקות במכשול ואינן יכולות לו. מדוע זה מכעיס אותך כל כך, היא שאלה, הרי את עצמך אומרת שאינך מעוניינת בבחור זה, ולו היה מכיר את חברתך לפני שהכיר אותך הייתי סבורה כי הם מתאימים איש לרעהו?
כעס עצום מלא אותי, חרון שאפשר להשתלט עליו רק מתוך מאמץ עצום. למה היא אינה מבינה? פעם נוספת הפכה ההתפעלות שלי מסבתא לאכזבה חמוצה. הגעתי לביתה מתוך אמונה שהיא תתמוך בי, אך טעיתי. נזכרתי בכעס של אמי כשדיברה על סבתא ועתה השגתי אותו בשלמותו. מפח הנפש מהתשובות שלה, מרוחקות והגיוניות, ערער את הגבולות. למורת רוחי הטחתי בה "את אינך מבינה, היא חברה שלי מאז שהייתי ילדה קטנה, אנחנו מתחלקות בכל דבר, זו בגידה נוראית, אני לא יודעת מה אעשה, אני רוצה להתקשר אליה ולבכות ואז אני נזכרת שאני לא יכולה." קול עמום בקע מתוכי ושמעתי את עצמי אומרת "אני מבינה למה אימא לא מדברת אתך, את לא מבינה כלום". כבר אז, למרות הצעקות וההאשמות, לא יכולתי שלא לראות איך המבט המרוכז בעיניה הופך להבעת כאב. היא הביטה בי ושתקה. פניה נראו כאילו הם נוזלים ונמסים. מיד הצטערתי על דבריי. סבתא הושיטה יד גרומה, אספה את הכלים ופסעה בצעד זקוף אל המטבח. אני קמתי ממקומי ופניתי אל הדלת. כשסובבתי את ראשי בכדי להיפרד ממנה לשלום היא עמדה בפתח המטבח והביטה אליי. לרגע הייתי בטוחה כי דמעות ממלאות את עיניה וסנטרה מרקד באיזו עווית מוזרה. אולם היא החניקה הכול, כמעט יכולתי לשמוע את דברי התוכחה העצמית שלה, אמרה "שלום" ופנתה אל החדר.
החלטתי ללכת ברגל הביתה. ההליכה מרסנת כל התפרצות, ממתנת כל פחד, הצעד המונוטוני מתגבר על כל רגש ומתאים אותו לקצב קבוע ובלתי משתנה. אף שידעתי שאצטרך ללכת כשעה וחצי לא יכולתי לעמוד או לשבת. האכזבה המעיקה לא נתנה לי מנוח. תחילה הרהרתי שהייתה זו טעות לצפות מאישה בגילה של סבתא להבין את תחושותיה של נערה בת גילי. אך כעבור דקות אחדות נאלצתי להודות בטעות, שכן בעניינים אחרים סבתא הבינה אותי היטב. נזכרתי שוב בקשר המעיק בין חברתי לאותו נער וזעם מעוור ומחליש הציף אותי. בעיני רוחי ראיתי אותם יחד, מתוך צורך להעמיק את הכאב, להוכיח לעצמי עד כמה בגדו בי. אלה שלאחר דקות ארוכות של הליכה הפך הזעם למעין טרדה. הצורך להיות נאמן לרגש צודק הפך קשה יותר, ודמותם המשותפת היטשטשה לאטה, נותרו בה רק קווי המתאר אך הצבעים דהו ותווי הפנים נעלמו.
שוב הרהרתי בסבתא. עיניה שנמלאו דמעות היו עתה חיוניות הרבה יותר מדמותם של חברתי ובן זוגה. מדוע אין היא מבינה? אולי מתוך זלזול בגילי הצעיר? שוב נאלצתי להודות שזו טעות, מאז ילדותי נהגה בי סבתא בכבוד, ממש כפי שנוהגים במבוגרים. כל הדרך הרהרתי בתגובתה, מפוררת אותה למלים בודדות ומרכיבה אותן בחזרה למשפטים, שנראו סתומים ומשונים. גם לאחר שדעך הכעס לא עלה בידי לעמוד על פשרם. התקשיתי להאמין שהיא מבטלת את רגשותיי, אך גם לא יכולתי להבין את היחס המרוחק שלה.

* * * * *

לאחר כחודשיים שבתי לבקר אותה. דפקתי קלות בדלת, ומול עיניה הזוהרות והמזמינות צעדתי בזהירות רבה פנימה, על קצות האצבעות, כאילו אני מבקשתי שנוכחותי לא תהפוך למעיקה. שוב נשלפו הצלחות המהודרות והספלים המעוטרים, ריח מהביל של קפה טרי מילא את המטבח וסבתא הניחה על השולחן עוגות טריות, כאילו היו מוכנות שם במיוחד בשבילי. היא שאלה אותי לשלום כל בני המשפחה, כאילו מעולם לא התפרצתי ולא אמרתי מלים חדות כל כך.
לאחר דקות אחדות השתררה שתיקה. סבתא ניקתה את השולחן, סילקה את הכלים והחלה מזיזה את הכיסאות למקומם. נחרדתי מן המחשבה כי אלך לדרכי כזרה, כאילו לא שוחחנו מעולם על שלל נושאים. נותרתי לשבת, מתעלמת מהניקיון ההולך ומשתרר סביבי, ולבסוף סיננתי בשקט "אני מצטערת". סבתא נראתה מופתעת, כפי הנראה חשבה שאמנע מלהזכיר את המריבה ביננו. היא הניחה את המטלית והתיישבה לידי, מביטה בי אך שקועה במחשבות. אצבעותיה שהחליקו על פני השולחן הלוך ושוב נראו מעוקמות מעט. תהיתי איך היו נראות בלא הטבעות; הן הפכו כמעט‎ לחלק מגופה ואי אפשר היה לתאר אותה בלעדיהן.
סבתא פתחה בהתנצלות: היא מצטערת שפגעה בי, בשום פנים באופן לא התכוונה לזלזל ברגשותיי. תמיד כיבדה אותי ונזהרה בכבודי. אין היא מבינה מדוע כעסתי כל כך. היא זוכרת שכך בדיוק כעסה עליה אמי, כשהייתה בגילי. ובנוגע לחברה שבגדה, היא איננה מסוגלת להשיג את סערת הרגשות העמוקה הכרוכה ביחסי חברות ממין זה. לא שאינה מבינה עד כמה אהבה יכולה להיות עמוקה, כמעט משעבדת, אולם פה אין מדובר ביחסים ממין זה. יש פה איזה יחס שקשה לה להגדירו—מעין הישענות על החברות, או איזה יחסי תלות, ראיית החבר כחלק מעצמך ולא כישות נפרדת. צר לה, היא אינה מוצאת את המלים המתאימות, אולם משהו בחברות זו חורג מתחום היחסים בין אנשים ונוגע בעצם ליחסו של האדם אל עצמו. קשה לה להבין מדוע הבגידה מעליבה כל כך אם אינני כרוכה אחרי אותו בחור. נדמה לה שמה מעיק עליי הוא ההינתקות מהחברה, העמידה העצמאית אינה נוחה לי. התלות הזו בחברת הילדות מעכירה את מבטי, מונעת ממני מלראות את העיוות שברעות הזו. ואגב, אין זו פעם ראשונה שהיא נתקלת בכך מאז הגיעה ארצה. ובעצם מדוע אני כועסת? במה בדיוק בגדה חברתי? בנאמנות של שתי ילדות קטנות המתחבאות בעבי היער ונשבעות שלעולם-לעולם יישארו חברות? היא מצטערת ואומרת זאת מתוך כאב, אך מה שנפגע הוא חלק בי שאינו רוצה להתקיים באופן עצמאי אלא זקוק כל כך להיסמכות על אחרים.
המלים נעתקו מפי. מעולם לא שמעתי אותה בוטה כל כך; אפילו קולה, שהיה שקט תמיד, הפך לצורמני. נדמה היה לי שהיא רועדת מעט. הבטתי בה ונוכחתי שיש בה מידה של מרירות. ההסתגרות בקרב הקהילה הקטנה של עולים מבריטניה, המנהגים שנראו תלושים כל כך, התהום שנפערה בינה לבין בנותיה, כל אלה נטעו בה טינה שהיא היטיבה להסתירה. אולם עתה נראתה נחושה להתעלם מכל סייג או מעצור. אפשר היה לנחש כי המלים שאמרה לי נהגו קודם בחלל החדר, הגם שאיש לא היה בו מלבדה, בלחש או בקול רם. עמדנו כמה רגעים אישה מול רעותה, שותקות בשל סערת רגשות. לבסוף נשקתי לה והלכתי.
כשהגעתי הביתה החלטתי לשוחח עם חברתי. חשתי שמשהו התערער, אולם לא ידעתי מה. ברור היה לי כי התקווה שדבריה ישיבו את החברות לקדמותה היא קלושה, אולם יותר מכול דחפה אותי הסקרנות לגלות היכן בדיוק נפער אותו סדק שאני חפצה כל כך לתקנו. הודעתי לה שאני רוצה לדבר אתה, והיא הזמינה אותי לביתה. כשהגעתי המתינה בדלת, ומחייכת אליי כאילו הייתי בת משפחה ששבה ממרחקים ויש לקבל אותה באופן שמדגיש עד כמה הייתה חסרה. נכנסתי פנימה, מסרבת לשתות ולאכול, הובלתי לחדרה המוכר כל כך, שהיה מסודר ונקי, הבגדים שהיו פזורים תמיד על הכיסא והרצפה נעלמו, המיטה הייתה עטופה בכיסוי נאה ואפילו השולחן הבהיק. חברתי התיישבה בחביבות על המיטה והחלה להסביר עד כמה היא שמחה שנוכל להיות שוב חברות, והקרבה אל אותו נער לא תעמוד בינינו. הרי אני בכלל לא רציתי אותו, אז מה אכפת לי אם הם הפכו לזוג? אני החברה הכי טובה שלה, היא לא יכולה לדבר עם אף אחד כמו שהיא יכולה לדבר איתי, נוכל לבלות ביחד, והיא שמעה כמה סיפורים מעניינים שהיא רוצה לספר לי.
הבטתי בה, מנדנדת את רגליה היחפות ומעבירה אצבע ארוכה בתלתליה, עיניה מזמינות ואוצרות סוד והיא מחייכת במתיקות, ותהיתי מה השתבש. סבתא צדקה, הרי אני אדישה לגמרי אל אותו נער, והמחשבה על שניהם נראתה לי פתאום מגוחכת ואווילית. חברתי המשיכה בתיאורים של נערה אחרת, מבקשת להפוך את דבריה למשעשעים וכובשים. חייכתי אליה, אולם מלבד כמה שמות מוכרים לא שמעתי דבר. חשתי כאילו איזו דלת עצומה וכבדה נסגרת מולי; אני נחרדת מעוצמת הטריקה המרעידה את הבית כולו. אין כל דרך לשוב ולפתוח את הדלת, זה מתחוור לי מיד, אולם בכדי למחות את הספק אני מנסה לדחוף אותה, אך היא כבדה ואיני יכולה להזיזה. המתנתי רגעים אחדים ואז קמתי ממקומי, נפרדתי מחברתי—הבטחתי לשוב ולבקר—ויצאתי מביתה בחופזה.
הכול התרופף, דבר לא נותר קשור כהלכה. מובן שהחברות תמה, אין מקום למלים מרובות כל כך ברעות שנרקמת במשך שנים ארוכות. גם ביקורים בבית חברים אחרים הפכו לחטופים, לעתים עזבתי מבלי להיפרד. התהלכתי שעות ארוכות לאורך החוף, מדרום העיר אל צפונה וחזרה דרומה. כמעט תמיד נראה הים שטוח לחלוטין, רצועת החוף לפני המים רדודה ושקופה. אולם לעתים ראיתי גלים תלולים, נשברים כשהם רחוקים מן החוף ונסחפים בחזרה אל תוך זרמים עמוקים ובלתי נראים.

* * * * *

לימודי הגיאוגרפיה באוניברסיטה התגלו כאכזבה מרה. כבר מן השיעורים הראשונים שקעתי בשלל מונחים טכניים המתארים תופעות טבע שונות באופן כמותי מדויק, אך אין להם דבר וחצי דבר עם פסגות מוכות רוחות, נהרות רחבים שחוצים ערים עתיקות או אוקיאנוסים רחבי ידיים. תחילה אמרתי לעצמי כי אי אפשר להגיע למחוזות אלה מבלי להכירם באופן מפורט ומדויק, מבלי שכל פרט ייאמד כשלעצמו וביחס לפרטים האחרים. אולם במהרה חשתי כי זה נתיב מוגבל שאינו מאפשר לי לחרוג מגבולות תל אביב מוכת החום והמיוזעת, שאפילו בסתיו השמש קופחת בה עד לשעות הערב המאוחרות.
החלטתי להתייעץ עם סבתא. אמנם נפגשנו רק אחת לכמה חודשים, אולם יכולתי לשוחח איתה בלשון המובנת לשתינו. הגעתי לביתה אחר הצהריים, סבתא ניצבה מולי זקופה ורזה, אולם בפניה ניכרה איזו לאות; פניה נראו לי רפויות מעט, ומשום מה ראיתי פתאום דמיון בינה ובין אמי. שוב נשלפו הכלים המהודרים, צחורים ומבריקים, וניחוח קפה שזה עתה נטחן מלא את המטבח. היא הגישה לי עוגות חומות ומבריקות ושאלה לשלום כל בני המשפחה. לאחר שעניתי על כל שאלותיה היא חיכתה בסבלנות לשמוע מה רציתי לספר.
פתחתי בתיאור לימודי הגיאוגרפיה; ניסיתי לתאר אותם באופן הנאמן ביותר, כאדם המבקש עצה ממומחה ומשום כך הוא סוקר את הנסיבות באופן שלא ישפיעו על חוות הדעת האובייקטיבית. המרצים מלמדים היטב את החומר, הסטודנטים נעימים, אינני יודעת מדוע אבל אני מרגישה כי ציפיתי למשהו אחר, חשבתי שהשיעורים יתרכזו בנושאים אחרים. סבתא הביטה בי מתוך ריכוז עמוק, מבקשת להבין את דבריי מבלי לשאול דבר, מתעמקת בכל מילה שאמרתי כאילו נאמרה בשפה זרה שזה עתה החלה ללמוד. לבסוף שאלה, מתוך מאמץ, למה בדיוק ציפיתי? הרגשתי איך מאדימים פניי, לא יכולתי להסתיר את המבוכה, ולבסוף אמרתי כי אינני יודעת. השפלתי את מבטי וסיננתי בשקט כי אני רוצה לחרוג מעולמי, לצאת ממציאות החיים פה בארץ אל מקומות אחרים, או בעצם, אל תחומים אחרים. אינני יודעת מדוע, אבל אני חשה שיש משהו מגביל בשגרת חיי, וקיוויתי—אני רואה עד כמה זה מוזר—כי לימודי הגיאוגרפיה יהפכו את חיי לחופשיים יותר.
סבתא חייכה ברוך, בלא שמץ של לעג. נדמה לה שהיא מבינה אותי, אבל היא איננה בטוחה. היא עצמה התלבטה מה תלמד, אולם נסיבות חייה אילצו אותה לוותר על הלימודים. אמנם היא עבדה כאחות בזמן המלחמה, אולם לא הייתה לה השכלה פורמאלית והיא גם לא רצתה לסעוד אנשים כל חייה. סבא היה מהנדס, אך היא נאלצת להודות כי למרות הקרבה, בתחום המקצועי הייתה תהום פעורה ביניהם. מעולם לא עלה בידה להבין את התרשימים שערך, והוא סבור היה כי הם יפים להפליא. כשהגיעה לארץ חשבה ללמוד באוניברסיטה; אולם הלשון החדשה שנאלצה ללמוד בזריזות והסביבה הזרה כל כך הרתיעו אותה. לעתים מזומנות תהתה מה הייתה עושה לו נשארה באנגליה, ונדמה לה כי הייתה לומדת מקצוע כלשהו, אולי הייתה עורכת דין. ואגב חיים חופשיים—למה בדיוק אני מתכוונת? משום מה, כשהיא מתבוננת בי, גם לה נדמה כי חיי מושפעים מאילוצים רבים כל כך, והיא נאלצת להודות שאת רובם היא אינה מבינה.
הבטתי בסבתא, העיניים הגדולות הצטמצמו מתוך מאמץ, היא קרבה מעט את ראשה אליי כאילו אני עומדת לגלות לה סוד, ללחוש אותו לאזנה, והיא אינה רוצה להחמיץ ולו מלה אחת. עתה ראיתי כי פניה חרושי קמטים, ושיערה האסוף לבו כולו. היא הושיטה יד מעוקמת מעט, אחזה ברוך בידי, ליטפה אותה בעדינות, כאילו הייתה שבירה, והמתינה. הציפייה כי אומר משהו העיקה עליי, ולכן ניסיתי שוב להסביר: אינני יודעת לתאר זאת, גם לי נראה הדבר מוזר, אבל היא, סבתא, נראית לי חופשיה יותר ממני. נדמה לי כי ההתנסויות שלה אחרות משלי, מרוחקות יותר. מה פירוש מרוחקות, היא שואלת. איני יודעת, לעתים נדמה לי שאני נסחפת במערבולת והיא חותרת ומכוונת את חייה. כל דבר בחייה נראה לי שונה כל כך מחיי—הלבוש, התכשיטים, החברים, הבית, הכלים היפים, הכול מצטרף לידי איזו שלם המובדל לגמרי מסביבתו, ואילו חיי ארוגים יתר על המידה בסביבה. סבתא מצמצמת את עיניה עוד יותר, היא נראית לי ערנית יתר על המידה, עצבנית מעט, והיא שואלת האם אמי חשה כמוני? אני מתבלבלת, איני מבינה מדוע היא מתעניינת בה כעת, ובכל זאת אני עונה: לא, יותר מכול אוהבת אימא לשהות במחיצת חברים, היא סולדת מהתבדלות ורואה בה פגם, דופי שיש לתקנו. סבתא מקישה באצבעותיה על השולחן—מעולם לא ראיתי אותה מתוחה כל כך—ותוהה: הרי זה טוב מאוד להיות חלק מסביבתך, מדוע זה מטריד אותך? לא, סבתא, אני עונה, לא כך, לא כשאי אפשר כבר לראות את המחיצה בינך לבין אחרים, וכל חלל פנימי נכבש מתוך מאמץ מתיש ומייאש.

* * * * *

דורי פנה אליי בשאלה בנוגע לספר שחיפש וביקש את עזרתי. אני הייתי הספרנית האחראית בשעות אחר הצהריים והערב, והוא ביקש לדעת היכן נמצאים ספרי ההיסטוריה. מלכתחילה היה משהו בלתי ברור בדמותו—גבר גבוה וצנום בעל עיניים גדולות בצבע ענבר, לבוש בבגדים מיושנים מעט, בעל מבט שאין לדעת אם הוא עצוב וביישן או דווקא ערמומי. הוא פנה אליי בנימה עניינית, כמעט מתוך טרוניה: אולי אוכל לעזור לו למצוא ספר על תהליכי עיור בארץ ובאירופה? הוא מסתובב בספריה כמעט שעה שלמה ואינו מצליח למצוא את המדף הנכון. אולם לאחר שהתחלתי להתעמק בקטלוג ולחפש ספרים מתאימים החל להצטדק: הוא עיתונאי בעיתון מכובד המכין כתבה על התפתחות הערים בארץ והוא זקוק לעזרה במציאת פרסומים מתאימים. הוא מצטער, אבל הוא התייעץ עם שתי ספרניות וכמעט התייאש, הראשונה הפנתה אותו למדף הלא נכון והשנייה רק שאלה ממתי עיתונאים מתעניינים בספרים.
דורי החל לבקר בספרייה לעתים מזומנות, ולבסוף אזר עוז והזמין אותי לארוחת ערב בביתו. הוא גר בשכונה דרומית של תל אביב, בקומה שנייה, מול עץ אקליפטוס גבוה. קירות הדירה היו מכוסים מדפים חומים כהים בעלי חזות קודרת, עמוסים ספרים עבי כרס. אולם הדירה עצמה דמתה יותר לביתו של סטודנט צעיר: בדים בעלי הדפסים עיטרו את הקירות, שמשייה סינית הייתה תלויה מהתקרה ובאמצע החדר ניצבה ספה אדומה כהה, מוכתמת מכל עבר. שולחן האוכל כוסה לכבוד הארוחה במפה שהייתה גדולה יתר על המידה והגיעה כמעט עד הרצפה משני עבריו. דורי הגיש את האוכל מתוך התרגשות. בגדיו המיושנים התלכלכו מעט מן הבישול אולם הוא לא הבחין בכך, שכן שהיה קשוב כולו למראות ולקולות העולים מן הכיריים ומן התנור. חשבתי שכך נוהגת אמי לבשל—מתיזה טיפות שמן ושיירי אוכל על המטבח כולו אך כל תשומת לבה נתונה למרכיבי המזון המאבדים את צורתם ומתעבדים לאטם לידי מנה מוגמרת. לאחר שסיימנו לאכול המתין דורי למחמאות על הבישול, ואני הזדרזתי לשבח את המנות השונות.
ממש כמו אמי, הוא צנח לאחר הארוחה אל תוך הכורסא הגדולה, חלץ את נעליו ופשט את רגליו הרפויות קדימה. תחילה עצם את עיניו, אך לאחר מכן פקח אותן והסתכל עליי במבט שאין לדעת אם הוא מבטו של נער מאוהב או של גבר בשל העומד להפיל ברשתו נערה נוספת. חייכתי אליו, אך הוא נותר רציני. לבסוף אמר בנימה כמעט בוטה כי הוא רוצה שאשאר אתו הלילה.

אין דבר מעיק יותר משגרה הנולדת בין אוהבים. לאחר הלמות הלב המתרגש, ריחו של גוף לא מוכר, התוודעות לזיכרונות זרים מגיע בוקר שבו יש למהר לעבודה, להזדרז ולהשלים מטלות שנזנחו. דורי זינק למשמע השעון המעורר, פסע בעצבנות בין האמבטיה למטבח, ולאחר דקות אחדות שמעתי את דלת הבית נטרקת. אני נותרתי במיטה הרחבה. שכבתי מבלי לזוז. לאחר דקות ארוכות החלטתי לבקר את סבתא.
כשהיא פתחה את דלת הבית נוכחתי שהערתי אותה. היא לבשה חלוק אפור מבריק ונעלה נעלי בית צמריריות, עיניה נאבקות באור היום החריף והיא מבקשת להסתיר את שנת הבוקר המאוחרת שלה. עיניה העצומות למחצה ושערה האפור הסתור שיוו לה מראה מוזר; חשבתי כי על פי פניה אי אפשר לדעת אם זה אישה או גבר, פניו של סבא הגיחו מבעד לעיניה. ממש כפי שהיה מביט בי, מתוך סקרנות ספקנית, כך הסתכלה עליי סבתא והזמינה אותי פנימה. היא הלכה לאטה למטבח, הפעילה את מכונת הקפה, וזו החלה לגרגר ולהעלות אדים. לבסוף פלטה המכונה את הקפה המהביל, סבתא שלפה לחם קלוי וחמאה והזמינה אותי להצטרף אליה לארוחת בוקר.
איני יודעת מדוע אך החזות המרושלת שלה העיקה עליי. איזו תחושה של רוגז השתלטה עליי. הצטערתי שבאתי לבקר אותה אך לא רציתי ללכת מיד בכדי לא להעליבה. היא לא חשה בכך, וכדרכה החלה לשאול אותי על הוריי, על אחותי, על העבודה. לאחר שתיארתי את כולם באופן מפורט אמרתי בשקט, כמעט בלחש, שיש לי חבר.
מבט צעיר ושובב פרץ מתוך הפנים הזקנות. סבתא הזדקפה, אספה מיד את שערותיה, קשרה את חגורת החלוק, כאילו היא מתכוננת לקראת הרפתקה נפלאה. היא חייכה, חיכתה מעט, ואז ביקשה שאספר לה עליו. ניסיתי לתאר את דורי באופן מדויק, מבלי להפליג במחמאות או להדגיש את החסרונות. סבתא הייתה כה קשובה עד שנדמה היה לי כי היא כמעט ואינה נושמת. וכשהשלמתי את התיאור היא הביטה בי ברוך, כמעט כפי שמביטים בתינוק שזה עתה נולד, מתוך התפעלות מהולה בחרדה עמוקה.
היא קמה ממקומה ואמרה כי היא תתלבש ומיד נלך יחד לקנות לי מתנה, בגד כלשהו. לאחר דקות אחדות שמעתי את נקישות נעליה מתקרבות. היא הופיעה הדורה כתמיד, שערה הלבן הבהיק; הוא התאים להפליא לשמלה האפורה בעלת העיטורים האדומים והכתומים. כשפניה אומרות נחישות אחזה בזרועי ורמזה לי לבוא אחריה. יצאנו מן הבית ופסענו ברחובות צרים ומוצלים עד שהגענו לחנות בגדים קטנה במרכז המסחרי הישן, כמעט נסתרת מן העין. סבתא פתחה את הדלת והתקבלה בברכות מכל עבר. נראה כי המוכרת והתופרת הכירו אותה היטב.
המוכרת הביטה בי בפליאה גמורה, סקרה בגלוי את מכנסי הג'ינס המהוהים שלי ואת החולצה השחורה והביטה בסבתא במבט שואל. האם באתי ללוות אותה? סבתא חייכה ואמרה כי אני הנכדה שלה והיא רוצה לקנות לי שמלה. התופרת חייכה אליי באופן מוגזם, רמזה בעיניה למוכרת ואמרה כמה מלים בשפה בלתי מוכרת. הן דיברו עליי כרופאה ואחות הבודקות חולה ואינן רוצות ששפתן תסגיר את מצבה, והן מונעות ממנה את הפרטים הקטנים והמעיקים של המחלה. התופרת קמה ממקומה מאחורי מכונת התפירה, פסעה אליי והביטה בי ארוכות כאילו אני ערומה—מחשבת את ממדי גופי, פוסעת סביבי בכדי לראות אותי מקדימה, מאחור ומהפרופיל, אומדת את הגובה והמשקל, מתעכבת על כל פגם. לבסוף פנתה אל סבתא ואמרה כי יש לה כמה שמלות שעשויות להיות מתאימות. היא הסיטה וילון שכיסה את אחד הקירות — מאחוריו התגלתה דלת — נעלמה ושבה עם ערימת בגדים.
השמלות נפרשו על פני החדר הקטן; שלל צבעים וצורות מלאו את החנות הקטנה עד תומה. משבצות קטנטנות כחולות ואדומות נבלעו בעיגולים גדולים וירוקים, משולשים ומרובעים שחורים על גבי בד לבן נשפכו מעל לפרחים קיץ קטנים סגלגלים, יריעה ורודה מבריקה זלגה אל בד הודי מקומט קמעה, שנשמט אל אינספור פסים סגולים, כתומים ואדומים על פני רקע כתום חיוור. אולם הכישוף נקטע למשמע קולה הצרוד של המוכרת שפנתה אל סבתא ושאלה איזו גזרה תתאים לי. סבתא שלפה שמלה אחת, לבנה בעלת פסים כחולים דקים, והורתה לי למדוד אותה.
אישה זרה מביטה בי מתוך המראה; צעירה בעלת שיער בהיר, עיניים פעורות, גופה המעוגל מבצבץ מתוך השמלה ההולמת היטב את גזרתה. היא מביטה אליי בספקנות, אולם איזו עווית קלה המזכירה חיוך נסוכה על פניה. גופה נראה מתוח מעט, כמעט מאומץ, אף שהיא עומדת מבלי לזוז. לאחר כמה רגעים בהם היא עומדת כמאובנת היא מניעה לבסוף את אבריה, בוחנת את הגוף הנשי מצדדיו השונים, ואז היא מבחינה שדמות נוספת משתקפת במראה. סבתה מביטה בה במבט מאומץ, עיניה כהות, כמעט שחורות, והיא ממתינה בשקט ובסבלנות שזיק החיוך יהפוך לקורת רוח מלאה וגלויה.
אני רוצה את השמלה—שמעתי את קולי, חזק ונחרץ. התופרת והמוכרת החליפו שוב מלים אחדות בשפה זרה, ואז פנו אל סבתא ושאלו אם ארצה שמלה נוספת. היא הנידה ראשה בשלילה, והן אספו בזריזות את השמלות האחרות ונעלמו איתן בדלת הסתרים. כששבו הציעה המוכרת הצעירה לארוז את השמלה, אולם אני הודעתי כי אין בכוונתי לפשוט אותה. מתוך סלידה אספו את מכנסי הג'ינס והחולצה השחורה והניחו אותן בשקית ניילון, בפתח החנות.
כשפגשתי את דורי בערב ניסיתי להיראות אדישה. הגעתי לביתו בשעת ערב מאוחרת, עליתי במדרגות האפלות וצלצלתי בפעמון. דורי פתח את הדלת ונשען עליה, פניו חיוורות ותשושות. לאחר יום ארוך של עבודה מאומצת הגיע הביתה עייף, ויותר מכול רצה להשתרע על הספה אדומה ולשקוע בשינה. לעתים רחוקות התעורר לאחר כמה שעות שינה ועבר למיטה. בדרך כלל התרווח על הספה וישן עד הבוקר. ואמנם הספה אימצה את מתאר גופו, עמק ארוך וצר חצה אותה והסתיים בכרית ראש מעוכה. אלא שלמרות ארשת הפנים העייפה הבזיק אור בעיניו כשראה אותי לבושה בשמלה החדשה. הוא בחן אותי בגלוי, כאילו אני אישה זרה והוא אינו מכיר אותי. ציפיתי לחיוך, למחמאות, אך הוא נראה מרוחק, מביט בי במבט חומד נעדר חביבות, עיניו עוקבות אחר קימורי השמלה כאילו היא שריון של אביר שיש לקרוע אותו בכדי להכניעו. אני נבהלת מעט, גם דורי נראה שונה פתאום, נעלמו הנימוסים הנאים, הדיבור השקט ונעים, הוא אינו מנסה להקל עליי, למנוע את המבוכה—אדרבא, הוא כבר אינו נשען על הדלת אלא עומד זקוף, מושך אותי אליו, ואני חשה על עורפי נשימות כבדות ומאומצות.

* * * * *

דורי ואני יושבים במרפסת המשקיפה על הי

נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים

4. כיסופים

בכל יום שישי בבוקר מתגשם מאבק פנימי כאילו הוא מתרחש בפעם הראשונה: לנטוש את תל אביב ליומיים או להתקשר ולפלוט תירוצים שנענים תמיד באנחות? לנסוע לקריית מלאכי או להשתקע בלימודים בחדר הקטן בדרום תל אביב? לסלק את המראה המעיק של האם, דומעת וממלמלת באמהרית, או להתמסר למחשבה על החיבוק שלה?

פנינה יושבת במרפסת וצופה אל הרחוב. בעלת חנות המכולת גוררת דוכני פירות אל המדרכה, שני עובדים זרים משוחחים בקול רם בלשון לא מוכרת, אישה דוחפת עגלת תינוק מהלכת לאִטה ופעוט מייבב משתרך אחריה. קרן רחוב בין בתים שנדמים עזובים אולם הם רוחשים כאב וחיוניות. הטלפון מונח לידה, היא מביטה בו ואינה מושיטה יד לאחוז בו. נדמה לה שהיא שומעת את קולה הרך והיבבני מעט של אמה מביטה בה כשהיא שקועה בלימודים, מלטפת את ראשה ושואלת: מתי תתחתני?

בכדי לסלק את התרעומת שהולכת ומתגבשת, מתפשטת במחילות פתלתלות וסמויות, היא מתרה בעצמה לא לשכוח מלים פוצעות שהיא שומעת בתל אביב: אנשים קוראים לה 'שחורה', לעתים מכנים אותה 'כושית', כשהיא עומדת בחנות בגדים לקוחות תמיד סבורים שהיא הזבנית, אפילו במכללה הציעו לה להשתתף בשיעורי עזר למרות הציונים הגבוהים שלה. ומילותיו של עומר, בחור אשכנזי בלונדיני שמחזר אחריה שהסביר כמה יפה העור הכהה שלה הותירו מורת רוח, אף שנאמרו בחביבות. אולם האזהרות הללו מתפוגגות מעצמן כשהיא חושבת על אמה שתמתין לה בבית בקרית מלאכי, תחייך אליה בשמחה אף שבעיניה, כמו תמיד, שוכן עצב מר.

כשזכתה לשבחים על כך שהיא תלמידה טובה בבית הספר העממי חייכה אמה, כאילו התגלה לה דבר משובה שעשתה בתה; כשהתקבלה לכיתת מחוננים בחטיבת ביניים חיבקה אותה אולם הביטה בה במידה של חשדנות; כשהפכה לתלמידה מצטיינת בתיכון נוצר סדק פעוט ביניהן; כשהודיעה שהיא מתכוונת לעוזב את קריית מלאכי כדי ללמוד נשמטה פתאום הזרוע המחבקת ואמה פסעה אחורנית. לעזוב?! העיניים הכהות נפערו, חושפות מכאוב גלוי כל כך. הדרך הארוכה במדבר הותירה דממה עיקשת, האח שנפטר במחנה פליטים למרות התחנונים שיצילו אותו, הנֵיכר שהגיעה אליו עם בעלה הצעיר. מחיים בכפר קטן למרגלות גבעה הועתקה אל שיכונים נטולי חן, ונדמה כי כל מה שהתרחש לאחר מכן נגזר מן המעבר הזה. הריונות אחדים הסתיימו בהפלה, בעלה, שהפך לעגמומי וגס רוח, עבר להתגורר בבית הוריו והיא נותרה בגפה עם שני פעוטות. עתה חפצה הבת לעזוב את הבית?

מכללה בתל אביב הציעה מלגה לתלמידים מיעוטי יכולת בעלי הישגים בלימודים. כשראתה את המודעה חלף בה רעד. הנה נפתח איזה פשפש חבוי שמאחוריו מצויה דרך אל חיים אחרים, הרחק מקריית מלאכי. ההתרגשות ניכרה היטב בתווי הפנים העדינים; הגבות הישרות נמתחו מעט, העיניים הצטמצמו, השפתיים הדקות התכווצו. נשים שוחחו באמהרית בחדר הסמוך. כששמעה צעדים מתקרבים כיבתה בחטף את המחשב ונעמדה באמצע החדר.

כשעברה לתל אביב התעקשה שאמה תבוא לראות את החדר ששכרה. אולי כך ימתח חוט דמיוני בין קריית מלאכי לתל אביב והיא לא תחוש שבתה עוקרת לעיר זרה. שמש נעימה שטפה את השמים כשהילכו יחד בסמטאות של דרום תל אביב, אישה כחושה לבושה חצאית וחולצה צבעוניות וצעיף לבן עוטף את ראשה אוחזת בזרועה של צעירה בג'ינס וגופייה. אולם לפני שעלתה לאוטובוס בחזרה הביתה נאחזה האם בפנינה ולא הרפתה עד שהנהג צעק שאם לא תעלה מיד הוא ייסע בלעדיה.

מרצים חמורי סבר, לשון מדעית לא מוכרת, כיתות מוארות, ספרי לימוד, אנשים צעירים להוטים לשקוע בשיחה, בשבועות הראשונים בתל אביב נבלעה פנינה אל תוך המכללה מבוקר עד אישון לילה. כשהילכה במסדרונות רחבי ידיים נדמה היה לה שנולדה מחדש. השיכונים מוכי העזובה נבלעו ונעלמו ואת מקומם תפסו אולמות רחבי ידיים, ממוזגים ונוחים. היא חדלה להיות נערה שגברים מביטים בה בחמדה גלויה והפכה לאישה צעירה תאוות דעת. כמיהה ארוכת שנים אל חיים אחרים נמצאה צודקת ונכונה, והיא התגשמה במלואה בכל שיעור, תרגיל, מבחן. כששבה בשעת לילה מאוחרת אל החדר הקטן בדרום תל אביב היא שקעה בשינה עמוקה, נטולת חלומות.

אולם הגעגוע הוא שד מתעתע; כשנדמה שהוא גז ונעלם הוא שב ומופיע, חורץ לשון ומלגלג. אוטובוס אחד הטלטל עד קריית מלאכי, אחר ברחובות העיר. הצעדים על השביל שמוביל לכניסה חשפו קירות שסיסמאות גסות נפרשות עליהם, גלויות לעין כול, חפיסות סיגריות ריקות ובקבוקי בירה מוטלים ליד הגדר, חדר המדרגות מזוהם, הצבע על הדלת מתקלף והידית שבורה – ועיניה של אם מתיזות אלפי רסיסים של אהבה וצער. חבוקה בזרועותיה של אישה כחושה עטופה בדים צבעונים געתה פנינה בבכי כאילו אסון התרגש ובא.

בארוחת ערב היא פלטה שלל משפטים שהתפרקו למלים ולהברות. אמה הביטה בה בריכוז והיא ניסתה להסביר מה היא לומדת. ואף שתיארה בפירוט ובמלים פשוטות כיצד עובר יומה, עיניה של האם שצער המדבר והשיכונים שקע בהן פנו אליה והיא לחשה: יש שם בחורים משלנו? הכרת מישהו?

שוב מתגבשת התרעומת, פתיל ארוך שהולך ומסתבך והופך לפקעת שנדמה שאי אפשר להתירה. האֵם שמסתייגת מרצון לחיים אחרים ומביטה בה מאוכזבת, תל אביב שרחובותיה נדמים כשייכים למישהו אחר, חייכן ובעל ממון, המכללה שלמרות הישגיה רואה בה אתיופית, פנינה חשה את פניה מתלהטות וגופה נחלש. תמיד היו הכיסופים משענת, מטה להיסמך עליו; עתה הם הופכים למשא כבד, מתיש ומטיל אימה.

נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים

5. המורה ללשון -- סיפור קצר

סיפור על עולמנו המשתנה: מורה מצליחה מאוד מגלה שהשגים מקצועיים כבר לא מספיקים.
היום מחפשים אנשים שנראים טוב, אסרטיביים...
לנגד עיני הקורא המורה הולכת ומשתנה -- האם לטובה?

http://onourselvesandothers-heb.com/?p=2186

נכתב לפני 7 שנים