נעמה

נעמה

בת 28 מפתח תקווה




» דירגה 0 ספרים
» כתבה 0 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 6 שנים ו-8 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני שנה ו-6 חודשים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של נעמה

ביקורות ספרים:

מוצגות 3 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

ספר מדהים~! אהבתי נורא את כל הרעיון והייתי שמחה לעוד ספרים כאלה. הדבר הנפלא המיוחד כל כך בג'יי קיי רולינג שבניגוד לסופרי... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-1 חודשים


ספר מדהים~! אהבתי נורא את כל הרעיון והייתי שמחה לעוד ספרים כאלה. הדבר הנפלא המיוחד כל כך בג'יי קיי רולינג שבניגוד לסופר... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-1 חודשים


בס"ד ספר מדהים~! אהבתי נורא את כל הרעיון והייתי שמחה לעוד ספרים כאלה. הדבר הנפלא המיוחד כל כך בג'יי קיי רולינג שבניגוד ל... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים ו-1 חודשים


נעמה עוקבת אחרי
מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 5 שנים ו-3 חודשים
» (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-7 חודשים
» תודה. (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-7 חודשים
» דמעות. (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-7 חודשים
» מרגש ועצוב (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-7 חודשים
» זה נורא... (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-7 חודשים
» אהבתי את החריזה (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-7 חודשים
» עצוב (סיפור שכתבתי)
לפני 6 שנים ו-7 חודשים
» (סיפור שכתבתי)
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

1.
נכתב לפני 5 שנים ו-3 חודשים
נוסעת באוטובוס לבית הספר, כמו בכל יום.
העיניים מסתכלות על הנופים החולפים על פני והרגליים כואבות, כמו תמיד כשאני צריכה לעמוד בקו 62.
אבל מה שהכי כואב זה לא כאב פיזי, לא הצורך לעמוד והצורך להידחף בין הרבה אנשים הופך את זה לקשה יותר, הכאב שנמצא בפנים, שמעכל אותי זה הכאב שבאמת מטריד אותי.
מגיעה לכיתה, מחייכת, צוחקת, אומרת שלום לתלמידות ולמורות ולא שוכחת לחייך בזמן המתאים.
בלב חושבת, על תסתכלו לי לתוך העיניים, על תקראו דרכן את מה שקורה לי בפנים, את מה שנמצא לי בנשמה.
יורד במדרגות ועולה במדרגות במעגל אין סופי, מבקשת מהחברים שמתלווים אלי להמתין לי מדי פעם, אני צריכה לשרותים.
אבל יותר מהצורך לרוקן את שלפוחית השתן אני צריכה לרוקן את שקיות הדמעות, שאותן אני סוגרת בכוח, שלא יפרצו ויתפרצו כשאני נמצאת בחברה.
מדברת איתם על דברים של מה בכך, בגרויות וציוני מגן, כאילו שזה מה שדחוף לי עכשיו.
הם מזמינים אותי למסיבות, אני לא רוצה ללכת, לא אהנה, רק אהרוס להם את השמחה.
אני חונקת את הרגשות שבקרבי בשיעורים, מקשיבה, מצביעה, שאף מורה לא יחשוד.
מתחמקת מהיועצת, היא התחילה לשאול אותי שאלות בזמן האחרון, ניסתה להבין מה קורה איתי, גם המחנכת דוחפת את האף למקומות שאסור לה.
אסור שידעו, אסור שאיש ידע מה אני חונקת בלב.
והדמעות זולגות, על הקיר, בתוך הכרית, על המראה ואסור שאיש יראה אותן.
חוזרת הביתה, סתם יום רגיל, עוד יום אופייני לשגרת חיי וזה לעולם לא ישתנה.

סיפור שכתבתי על עצמי כשהייתי בתיכון.

עכשיו, הרבה יותר טוב לי, מה לעשות... הייתי טיפוס דיכאוני ועדיין אני קצת כזאת.
נכתב לפני 6 שנים ו-7 חודשים
ציפור הנפש

כמו שבשבת
נוטה לאן שהרוח נושבת
אך גם כמו גור אריות
שרוצה להיות מלך החיות
מתאמצת להלחם בזרמי הרוחות

כמו ציפור שעפה לשמיים
נעזרת ברוח, פורשת כנפיים
אך כאשר יש רוח חזקה
והציפור נפלה לקרקע
כך גם ציפור הנפש שבי התרסקה

כמו מפרש מתוח
שטה בעזרת הרוח
אך גם כמו דג בלי מים
בלי הרוח לא ממריאה לשמים
נאבקת, אך כמעט מרימה ידיים...
נכתב לפני 6 שנים ו-8 חודשים
4.
נכתב לפני 6 שנים ו-8 חודשים
קבוצות קריאה:
הקוראים:



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ