דמעות.
נוסעת באוטובוס לבית הספר, כמו בכל יום.
העיניים מסתכלות על הנופים החולפים על פני והרגליים כואבות, כמו תמיד כשאני צריכה לעמוד בקו 62.
אבל מה שהכי כואב זה לא כאב פיזי, לא הצורך לעמוד והצורך להידחף בין הרבה אנשים הופך את זה לקשה יותר, הכאב שנמצא בפנים, שמעכל אותי זה הכאב שבאמת מטריד אותי.
מגיעה לכיתה, מחייכת, צוחקת, אומרת שלום לתלמידות ולמורות ולא שוכחת לחייך בזמן המתאים.
בלב חושבת, על תסתכלו לי לתוך העיניים, על תקראו דרכן את מה שקורה לי בפנים, את מה שנמצא לי בנשמה.
יורד במדרגות ועולה במדרגות במעגל אין סופי, מבקשת מהחברים שמתלווים אלי להמתין לי מדי פעם, אני צריכה לשרותים.
אבל יותר מהצורך לרוקן את שלפוחית השתן אני צריכה לרוקן את שקיות הדמעות, שאותן אני סוגרת בכוח, שלא יפרצו ויתפרצו כשאני נמצאת בחברה.
מדברת איתם על דברים של מה בכך, בגרויות וציוני מגן, כאילו שזה מה שדחוף לי עכשיו.
הם מזמינים אותי למסיבות, אני לא רוצה ללכת, לא אהנה, רק אהרוס להם את השמחה.
אני חונקת את הרגשות שבקרבי בשיעורים, מקשיבה, מצביעה, שאף מורה לא יחשוד.
מתחמקת מהיועצת, היא התחילה לשאול אותי שאלות בזמן האחרון, ניסתה להבין מה קורה איתי, גם המחנכת דוחפת את האף למקומות שאסור לה.
אסור שידעו, אסור שאיש ידע מה אני חונקת בלב.
והדמעות זולגות, על הקיר, בתוך הכרית, על המראה ואסור שאיש יראה אותן.
חוזרת הביתה, סתם יום רגיל, עוד יום אופייני לשגרת חיי וזה לעולם לא ישתנה.
סיפור שכתבתי על עצמי כשהייתי בתיכון.
עכשיו, הרבה יותר טוב לי, מה לעשות... הייתי טיפוס דיכאוני ועדיין אני קצת כזאת.