1. כמו צל

כמו צל

כמו צל, צל עטוי מטפחת
מטפס במעלה כשאני אינני
צל עם חיוך, עם דרך, נשמה.

כמו צל, נטול כל צל של פחד
נראה דרוך כשהוא מבקש ממני
לומר לו איך, אני, מרגישה.

כמו פעם, רק הרבה יותר בסדר
ללא כל צל של ספק
שהפעם, אני לגמרי, בטוחה.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

2. פלורסנט

פלורסנט

איפשהו בין ההתחלפות של אתמול להיום הוא מצא את עצמו שרוע על מזרן בטעם צמר גפן מתוק וריח של כלום.
מסביב כולם לבשו חלוקי משי ורודים ונעלו כפכפי אצבע.
הוא שאל איזו בלונדינית אם היא בדרך למקלחת אבל היא לא ענתה לו, רק הצביעה על פלורסנט מהבהב ומשכה בכתפייה.
הוא ניסה שוב, אחרי הכל היו לה שדיים ענקיים, שאל אם הוא יכול להצטרף ולסבן לה את הגב אבל היא כבר לא הביטה בו בכלל, נעלמה בין כל ההמון הזה עם החלוקים והכפכפים המגוכחים.

היה משהו באוויר, הרגשה כזו של פעם הציפה אותו וטיפסה אל תוך מעמקי הנפש.
התחשק לו לאכול שווארמה אבל גם לחבק את שרית.
שרית כבר מזמן לא ישנה איתו ביחד, היא רצה בשדות של תירס או מתגופפת עם מלאכים, הוא לא ממש יודע מה היא עושה.
פעם הם יכלו לדבר על הכל, לגעת במקומות הכי אינטימיים ולהרגיש כאילו המגע שלהם עשוי זהב.
יש משהו מאוד נדיר במגע של זהב, משהו שאי אפשר להסביר בכלל, רק להרגיש ולמות מרוב אושר.

בסוף שרית מתה מהיווצרות לא תקינה ומוגברת של תאי דם במוח העצם, הוא רכן מעל הגוף הצנום שלה ונשק לשפתיים ורודות.
האחיות הסתובבו שם כמו פורפרה ולא מצאו מילים לנחם את האיש הקטן הזה שכבר שנתיים יושב ואוחז בכף יד רועדת.

לא כל כך פשוט לקום ממזרן בטעם צמר גפן, כל הגוף הופך דביק והוא לא הצליח להתרומם.
איזו גברת מגונדרת אחת עברה ממש לידו והושיטה לו יד
-"תקום" היא אמרה בטון מכני והוא באמת אחז בכף ידה ונמשך מעלה.
משהו בחלל הזה היה מוכר, הפלורסנט המהבהב מנע ממנו להבין איפה בדיוק הוא נמצא, אבל הוודאות הזו שהוא יודע שהוא היה כאן קודם ניפחה לו את האגו והבטחון הרגיע את הנשמה.

המגונדרת נעלמה לה, הוא נשאר עומד כמו עץ עם שורשים עבים ובחן את כל ההזויים האלה בחלוקי המשי, רצה לגעת בחלקם, להעביר יד בשיערות של מישהי, או אולי רק לברר אם הוא צודק , אם הוא היה כאן קודם או שזה פשוט חלום צלול מדי.

אם רק היה אכפת לו הוא היה שואל מישהו איפה הוא נמצא, מכל צד הם חצו אותו, מאות אנשים עם קרחת או הבעה קפואה.
הוא החליט להתקדם אל עבר דלת לבנה שניצבה מספר מטרים ממנו ואז הוא הרגיש את זה.
רגליו קפאו, כל תזוזה קטנה גרמה לו סבל וכאב, כאילו ברגע זה ממש צומחות לו עצמות חדשות בתוך הרגליים.
חוסר יכולת לשלוט בתנועות ובמעשים.
הוא התאמץ, משך את הרגליים בכל הכוח מתוך מקומם ולרגע הוא יכל להשבע שהוא דורך בתוך עיסה של גומי שמושכת את רגליו חזרה ומתנגדת לצורך שלהן לנוע הלאה.

הדלת הלבנה פיתתה אותו, הוא רצה כל כך להגיע אליה ואולי גם ללחוץ על ידית המתכת ולהכנס פנימה אל תוך הלא נודע.

מישהו עם חצוצרה דחף אותו קלות והוא הצליח לעשות צעד גדול קדימה, הוא רצה להודות לו אבל המישהו הזה פתאום התחיל לתקוע בחצוצרה ונשמעה שם תרועה זועקת בתחינת תפילה, תחינה כל כך עצובה שנדמה היה לו כי זו יבבה של תן או כלב פצוע.

שרית הכינה יופי של מקרוני עם גבינה, ולמען האמת זה הדבר היחיד שהיא ידעה להכין.
לפעמים זה יצא לה טוב ולפעמים טוב יותר, אבל היא תמיד ניראתה מאושרת כשהיא הניחה על השולחן שתי צלחות מפלסטיק וסכו"ם מנחושת שקיבלה בירושה.
פעם הם נסעו לפלמה דה מיורקה והתיישבו באיזו מסעדה יוקרתית.
היו שם מלא מאכלים אקזוטיים אבל היא ביקשה מקרוני עם צ'יז והמלצר בהה בה במבט כזה מעליב שהיא כמעט ברחה חזרה לארץ.
אז הם הלכו משם, כי מי צריך מאכלים אקזוטים כשיש לך כזו אישה רכה שנעלבת בכזו קלות ממלצרים שלא יודעים מילה באנגלית.

כל צעד שקידם אותו הלאה הכאיב לו נורא, הוא לא וויתר, המשיך להרים את רגליו מהקרקע הדביקה ולא פלט אנחת כאב אפילו לא כשהיה משוכנע שאחרי שיגיע לדלת כבר לא יוכל לצעוד יותר לעולם.
זה חלום דפוק, הוא חשב לעצמו, כל כך דפוק שהוא לא הצליח להתעורר.
הדלת הלבנה המשעממת הזו שהוקמה מתחת לפלורסנט המהבהב הרגיזה אותו, הוא הרגיש שהיא מפתה אותו ושהוא לא יכול להתנגד לה.
הוא ידע שהוא יגיע לדלת הארורה, יניח את ידו על הידית ויפתח אותה, ימלט מהגיהנום הזה שהוא התעורר בו בטעות.

איפשהו בין ההתחלפות של אתמול להיום הוא הלך לישון, לא לפני שהאכיל את הכלב ושתה קצת מהוויסקי.
האמת שהוא לא אוהב וויסקי בכלל אבל רק ככה הוא היה נרגע ומתמכר לתחושת העייפות.
בהתחלה הוא עוד היה מוזג לעצמו בכוס נמוכה ומוסיף קוביות קרח אבל בהמשך הוא פשוט השאיר את הבקבוק ליד המיטה ולגם עד שהרגיש שהוא לא לבד יותר.

על הדלת הלבנה היה כיתוב מוכר, הוא התקרב אליו בצעדים ענקיים, מושך את רגליו המותשות מתוך עיסת הגומי פעם אחר פעם עד שהיה קרוב מספיק.
מסגרת אדומה הקיפה את הכיתוב, שום דבר לא הפריע לו לראות את מה שכתוב שם, זה היה כל כך מוכר עד שלפתע ריח שיערה של שרית צץ באפו, הפלורסנט המשיך להבהב - נכבה ונדלק נכבה ונדלק אל מול הכיתוב המוכר : "אונקולוגיה"

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים