שלג... הכל עטוף בשלג...לבן...לבן...לבן... לא רואים כלום חוץ מהלבן...

אני מנסה לחשב לעצמי איפה אני בדיוק, אני מניח שאחרי שלושה שבועות של צעידה רצופה אני בטח באמצע של "קולד".

שלג... ולא רק שלג גם הקור... כל כך מוחשי שאפשר לראות אותו...ולהרגיש אותו...

אני מניח שאני קרוב יותר לצפון מלדרום מכיוון שאין כבישים ואין אנשים כבר ארבע שבועות.

אם כן, אני משער שייקח לי רק עוד חמש שבועות עד שאגיע לציוויליזציה.

חמש שבועות על בטן ריקה...והקור...והשלג...

ואז...

יש אור צהוב וטרטור של מכונית, אני מניח שמכיוון שאין פאטות מורגאנות בקולד אז זה בטח אמיתי.

כלומר, אלו האנשים שמחפשים אותי.

אני ממשיך ללכת מכיוון שאם אני משוגע אז יש סיכוי מאוד גדול שאני רואה ושומע דברים שלא קיימים, אני לא רוצה להיגרר אחרי ההזיות של השיגעון.

ואז הוא פורץ החוצה מולי, האור הצהוב-לבן בעיני אז אני עוצם אותם, כי אין לי חשק להיות עיוור.

אני עוצר במקום, אני מחכה עד שהמכונית הדמיונית תעבור. מכיוון שזו הזיה אין זה משנה איפה אני עומד, המכונית תעבור דרכי.

צפירה גדולה... חזקה מידי בכדי להיות תעתוע. אני פוקח את עיני בבהלה.

ומוטח אחורה בשלג.