החטוף

ירמיהו נמצא משוטט בכיכר החתולות,השטח שבין כיכר ציון לבית הקברות העותמאני מאחורי מרכזה הצפוף של עיר הבירה. רזה, מבולבל, ולבושו אינו תואם לעונה

מעיל ארוך כיסה את גופו הקצר , בשיא חום הקיץ הירושלמי

אזרח מודאג, בעל דוכן מזון מהיר הסמוך לכיכר ציון, הבחין בבחור המשונה שמטריד את העוברים ושבים בבקשת סיגריה, ובמבטים עורגים בכיוון דלפק הסלטים בשירות עצמי באותו כוך פלאפל. בקריצה לצמד השוטרים בפינה, סימן להם להרחיק את המטרד, וכשהגיעו לדרבן אותו לשקול ברצינות להתרחק מהמקום, הבינו שמדובר בצעיר הלוקה בנפשו, והפעילו את המערך המשומן של בריאות הנפש המאשפזת .

כאן המקום לציין, שהבעיות של ירמיהו , ג'רמי , עד מספר חודשים לפני היכרותנו, החלו עוד בשכונת מגוריו בפאתי העיר הגדולה בארה"ב, שכונה חרדית קטנה וסגורה , המכונה "דוסטון" , מרחקה מהמרכז האוניברסיטאי האמריקאי הממוקם באותה עיר, מוערך בזהירות בכ עשרה קילומטרים ומאתיים שנה .

עד גיל 15 היה ג'רמי קפלינסקי נער ישיבה. לא מבריק במיוחד,לא מוכשר מהרגיל,ולא נצר למשפחת אדמ”ור. ממוצע היה שמו השני. אביו הקצב היה איש קשה, ואמו הייתה אמם של עוד תשעה ילדים ממוצעים, בגילאים שבין עשרים לשנה וחודשיים. ג'רמי פשוט עבר את ילדותו ותחילת התבגרותו בלי לעורר תשומת לב מיוחדת,בלי לעשות בעיות בחדר, בבית הספר ובחצר. בשנתו השנייה בישיבה התיכונית החלו סימנים לבעיה. ג'רמי החליט להיקרא ירמיהו, על שם הנביא האהוב עליו, ובמקביל החליט שבתו של רב הקהילה , ילדה מתוקה כשלעצמה , היא היא איזבל התנכ"ית, וכך גם קרא לה בכל פעם שעברה לידו בשבילי חצר הישיבה

אביו הקצב לא חיכה זמן רב, בנו הבכור מיכאל, כבר בן 19, ומחכה לשידוך הגון, אחיו הצעיר מסכן את ערכו בשוק הבתולות המקומי ויש להרחיקו.

הוא עשה את שיחת הטלפון ממשרד הדואר בפינת הרחוב, מול האטליז. בן הדוד בקצה השני של הקו , שמוקם בעיר הקודש צפת, ניעור משנתו באמצע הלילה וענה לשיחה בקול מנומנם. אזור זמן שונה. מאוד שונה.

ביידיש עילגת הבטיח הקצב מדוסטון לבן דודו הלא מקובל מצפת שיישלח עם התכשיט סכום נאה , מתנה לראש השנה. חלק מהסכום , הבטיח, לישיבה הצפתית שתקלוט את הבחור ותסדר לו את הראש קצת, עד שיירגע. השאר, למשפחה בישראל, קדושים מקומיים. הטיסה עברה בשלום, בקדמת המטוס ותחת עינה הפקוחה של הדיילת הראשית שראתה בנער החרדי עוד הפרעה פוטנציאלית למהלכה התקין של הטיסה, ולא רק עוד מנה כשרה להגשה בשעת הצהריים, מעל אירופה. ג'רמי נרדם לאחר נטילת כדור הרגעה והתעורר מעל הים התיכון, לקראת ההנמכה.

הנחיתה בארץ הייתה קשה. הדוד המקומי חיכה ברחבת מקבלי הפנים לבדו, לבוש חליפה שחורה מהוהה ופירורי ביצה קשה שזורים בזקנו כפנינים. היה חם. היה לח. מאוד.

הלחות היתה לג'רמי מוזרה, לא מוטיב שכיח באזור צפון מזרח היבשת, וחיזקה את תחושת הקדמוניות של המקום אליו הגיע, אל עצם זהותו רבת ההוד, שפרצה במלוא עזוזה הנבואי. ירמיהו החל לפזר מבטים רושפי אימים על הסובבים אותו בשדה התעופה, בעיקר על קבוצת צעירות בדרכן למזרח, גופיות קלות לכתפיהן החשופות, וירק על הרצפה, ועל עצמו. הדוד, לעומת זאת , ניסה להפגין איפוק, ולא פתח את המזוודה של הנער. כעבור שעה הוטלו שניהם בעדינות אל עומק תא המטען של משאית של חבר של של חבר מהמושב הסמוך לצפת, המספק ירקות לישיבה. אותו חבר של חבר העביר סחורה לצפון ועשה סיבוב גדול על מנת לקלוט את הנביא ודודו, ולהביאם בבטחה אל עיר הקודש הצפונית, ריח השום וניחוח שמיר מילאו את חלל המכונית המזיעה, ותנומה נפלה על ירמיה

משפחת הדוד יעקב בצפת כללה גם את הדודה בלומה, אשה בת ארבעים וחמש, רזה וקפוצת שפתיים, פאתה הנכרית זולה, ומונחת בעוקם קל על פדחתה. ילדים לא היו להם . דירת שני חדרים בשיכון הדרומי של צפת, דווקא כן הייתה להם,מספיק קרוב לבית הכנסת של האר"י הקדוש, ובמרחק קצר מהסמטאות העתיקות. שתי תחנות אוטובוס מבית החולים, אם צריך לבקר חלילה מישהו מוכר, וסמוכה לחנות הכלבו החרדי הגדולה, בקיצור, מסודרים. כשהמזוודה תפתח, כך קיוו, יהיו מסודרים אפילו יותר.

כגודל התקווה , כגודל האכזבה. ירמיהו ארז לבד, ואף אחד לא העביר לו שום דבר לקחת. הבידוק הביטחוני בכניסתו לדירתם החל וסימני המתח על פניהם החלו להיחרץ כאשר הבינו שבמזוודה יש רק תחתונים.

כשלושים זוגות, רובם בלויים וחלקם אפילו מטונפים. הבחור הגיע כמו שהוא, בחליפה שחורה הגדולה ממידותיו, כיפה שחורה לראשו, והרבה זוגות תחתונים במזוודתו. גם התאים הפנימיים במזוודה לא חשפו את הצרור שהובטח. גם לא כיסי הנער . שום סכום כסף נאה לא הגיע עם המתנה מאמריקה. בלומה הביטה ביעקב, וסיננה בארסיות , “אימא שלי תמיד אמרה ששום דבר טוב לא ייצא ממך ומהמשפחה שלך". יעקב בטש ברגליו ברצפה והביט בחוסר אונים בנער המבולבל שנרדם על הספה בסלון, לא מודע למתרחש סביבו.

הישיבה התיכונית הייתה מרוחקת מדירתם מרחק מספר שכונות, ולמחרת הובילו אותו לשם באוטובוס. ג'רמי קפלינסקי התקבל בחביבות דביקה על ידי מנהל הישיבה, והובל אחר כבוד לחדר מגוריו, אותו יחלוק עם עוד

שלושה צעירים בני גילו. אם ירצה השם, יסיים בהצלחה את לימודיו, ויכניס לקופה רווח נאה.

התקווה הוא ההמנון הלאומי ולא בכדי.

אדון קפלינסקי הצעיר השתלב יפה בישיבה התיכונית בשבועיים בהם הייתה מקום מושבו. ההבטחות של דוד יעקב שיעביר את הכסף במהרה התבררו כהבטחות שווא , ודמותו המאיימת של ירמיהו התפרצה בזעם בכיוונה של רחל בתו הקטנה של ראש הישיבה. כאן היה הגבול, והדרך לתחנת האוטובוס המרכזית בצפת, שבה רציף אחד בלבד, הייתה קצרה .

יעקב ובלומה הנידו בכתפיהם ונופפו לירמיהו שישב באוטובוס המאסף לירושלים, בספסל האחורי, ומזוודתו עמוסת התחתונים בתא המטען של האוטובוס

בירושלים יצר קשר עם חבר של בן דוד אחר של אביו הקצב. הלה שכר מחסן ליד בית שמש, העיר התאומה של "דוסטון", ושם בילה במשך כמה שבועות. בהדרגה הלך ונחלש מצבו הנפשי ודמות הנביא הלכה והתחזקה בהשראת הסמיכות לעיר העתיקה ולקרבה הפיזית של המחסן המקומי לענתות התנ"כית.

בשלב מסוים יצא מבית הקרוב ולא חזר. הכיר חברים ברבעים הפחות מתוירים של העיר העתיקה ובילה בביתם מספר שבועות. ייתכן וחימם את יצועם של חובב נערים אחד או שניים . כשהגיע בליווי מכונית משטרה לחדר המיון בבית החולים הפסיכיאטרי בו עבדתי כמתמחה, אושפז בכפיה במחלקה הסגורה

האבחנה שניתנה לו מיד עם כניסתו למחלקה הייתה ברורה, סכיזופרניה פרנואידית חריפה,בעלת גוון מגלומני, בשילוב סממנים קלים של סינדרום ירושלים . כעבור יותר מחצי שנה בה ניסו רופאי המחלקה הסגורה לתקן את תפיסת עולמו, ואת "חוסר האיזון הכימי במוחו" , כפי שהגדיר זאת יושב הראש של האיגוד הישראלי לפסיכיאטריה ביולוגית , פרופסור ליאונרד רוטהיים, שניהל את המוסד המפואר באותה תקופה, הועבר ירמיהו חבול הנפש למחלקה הפתוחה, שם ניסיתי אני, כמתמחה , לשרוד.

ממספר לא קטן של תורנויות הכרתי את ירמיהו כתושב קבע של מספר פינות סתר במתחם בית החולים ,תמיד בליווי חולים נוספים , מבוגרים, תמיד עם סיגריה זולה, נובלס לצורך העניין, תמיד במעילו השחור וכיפתו השחורה , שקטיפתה משובצת קרחות קטנות לבנות.

במהלך שהותו במחלקה הסגורה,דאג ירמיהו בעיקר מהאפשרות שירעילו לו את הקוטג'. הוא קיבל טיפול תרופתי, התנהגותי וחברתי עשיר ופרטני. הכיר אנשים חדשים, מיוחדים ומעניינים, ועלה מעט במשקל. באותו זמן הצליחה אימו להגיע לארץ בשליחות אביו הקצב, במטרה אחת , להשאיר את הצרה בארץ. פרקה של לאה הגיע וצריך למצוא שידוך למסכנה.סיפור מוכר. הדרכון של הילד נמצא אצל הדוד יעקב בצפת, ונתחב במהירות אל תחתית המזוודה של אם הנביא. ללא דרכון, אין כניסה לארה"ב

במהלך מודיעיני מבריק שהתבצע על ידי צוות העובדות הסוציאליות של בית החולים לחולי נפש בהרי ירושלים נוצר קשר עם אמו של ג'רמי קפלינסקי. ממקום מושבה בדירת שני החדרים של יעקב ובלומה בצפת, הודיעה שאינה מעוניינת בשחרורו של בנה מאשפוז ושוללת מכל וכל אפשרות שישוב לשכונת הולדתו. יש עוד תשעה ילדים להאכיל, וילדה לחתן, אין אפשרות לטפל בו כעת. כך הייתה רוח הדברים, ובכך גם הסתיימה שיחת הטלפון, לא לפני שנטרקה השפופרת בחוזקה .

בנה יקירה , שבינתיים נקלט היטב במחלקה הפתוחה בטיפולי, ובחיבוקה החם של צעירה בעלת הפרעת אישיות גבולית קשה ונטייה לפגיעה עצמית, החל להראות שיפור קל במצבו. הכיוון בהחלט היה שחרור מדורג למסגרת שיקום ציבורית כלשהי, אך ללא תעודת זהות ולפחות דרכון, לא ניתן להעבירו לשום מסגרת אחרת למעט העברה מחדר לחדר במחלקה הפתוחה במוסד הנוכחי. מוחן של העובדות הסוציאליות עבד בקדחתנות, עד שמצאו פתרון- יצירת קשר עם המשפחה בחו"ל, תיעוד העניין ותיאום זריז עם הקונסוליה האמריקנית. מה יותר הגיוני מהשבת בנים לגבולם, לשיקום אמריקני פשוט וטוב במסגרת הביטוח הרפואי הבסיסי הזול ביותר. עזרה הדדית בקהילה החרדית. פשוט וקל

התוכנית הייתה מבריקה. אחרי שיחת טלפון לאמריקה, שנענתה ע"י אביו הקצב של הנביא הקטן, הוכח שיש לחבילה מען, כתובת, וייתכן אפילו בית. אביו נשמע מאוד לא מרוצה מהעניין, וסירב לשתף פעולה עם מי מאנשי צוות המוסד.

למנהל המחלקה זה הספיק. השלב הבא היה למצוא מלווה מוכשר מספיק לביצוע המשימה המורכבת.

התכנית שילבה תורנות בבית החולים, רצוי שקטה , כזו שתאפשר מספר שעות שינה ,אבל לא יותר משלוש. נסיעה ברכב בית החולים לקונסוליה האמריקנית בתל אביב, שם ימתין עוזר הקונסול לענייני אזרחים אמריקניים, וידאג להנפקה מיידית של דרכון חדש לירמיהו . מיד לאחר מכן ייסע רכב המילוט ישירות לשדה התעופה, שם ילווה האזרח האמריקני ג'רמי קפלינסקי לטיסת TWA לנמל התעופה JFK בניו יורק.

בניו יורק, כך הובטח למנהל בית החולים , ימתין נציג של שירותי הרווחה המקומיים, שיקבל לידיו בשמחה את הפרוייקט השיקומי , וידאג לטפל בו. המלווה מטעם בית החולים , כך הובטח בפרוזדורים, ייהנה מסופשבוע ארוך ומפנק בעיר הגדולה, כשבידיו סכום לא מבוטל של כסף אמריקני לצרכי אש"ל.

מיותר לציין שכרופא המטפל של ירמיהו במחלקה הפתוחה, נישאו עיניו העכבריות של פרופסור רוטהיים אליי בבקשה שאין לסרב לה. תמיד אהבתי לטייל בעולם, והייתה לי משפחה בניו יורק , כך שמבחינתי הבקשה התקבלה ללא לחץ כלשהו מצד הממונים עליי.

ללא שהיות עשיתי כמה טלפונים, ארזתי מזוודה , לבד כמובן, והתארגנתי לתורנות.

מעולם לא התקדם התור בקונסוליה האמריקנית מהר יותר מכפי שהתקדם באותו בוקר. נהג הרכב המסחרי המקושט בסמל המוסד המקורי, נחושתן מכונף כרוך על מגן דוד מעל צרור עלי זית, חנה בחניה כפולה לצד בניין הקונסוליה, והנהג, שאחיו הבכור מאושפז במחלקה הכרונית במוסד בשמונה השנים האחרונות, עישן סיגריות וספר מכוניות אמריקאיות שחלפו בנתיב הימני של הכביש, כדי להעביר את הזמן .

גולת הכותרת של האירוע המכונן היתה הענקתו החגיגית של מכתב רשמי חתום ע"י הקונסול, בו הוא ממנה אותי למלווה האישי של האזרח ג', ולאור תפקידי זה

” מחוייבים נציגי ביקורת הגבולות בשדה התעופה בניו יורק לעשות מאמץ מיוחד להקל עליי ועל החולה להיכנס בקלות לתחום השלטון האמריקאי .”

גאווה גדולה מילאה את חזי, ומספר שטרות ירקרקים מילאו את כיס מעילי. אש"ל.

אחרי חצי שנת התמחות , קיבלתי אישור אינסטנט לכישוריי התראפוייטיים, האדמיניסטרטיביים והאקזקוטיביים . הרגשתי התעלות נפש מחממת, וזרחתי מאושר כל הדרך לשדה התעופה. כשנשארתי לבד בשדה תעופה עמוס, עם שבע מאות דולר, שני כרטיסי טיסה, חולה נפש אחד, ואפס כדורי הרגעה, נפלה עליי במכה כואבת ההכרה שייתכן ולא התכוננתי למסע ההתבגרות הזה כפי הנדרש. הנביא שעט לכיוון החנויות הפטורות ממכס והצטייד באריזת חיסכון משפחתית שנתית של סיגריות , כמות כזו שהייתה מספיקה לו לשלוש שנות אשפוז נוספות. כשמצאתי אותו לבסוף , גררתי אותו לכיוון שער העליה למטוס, שטרם נפתח לעליית נוסעים, ונשמתי עמוק. התיישבתי לידו ודיברתי אליו בעדינות אסרטיבית או אסרטיביות עדינה, מנסה להלך בין טיפות הטירוף השברירי שלו. נזכרתי בתיק הצד שלי. בתא צדדי נחה חפיסת כדורים קטנה, למקרה חירום, חשבתי, מקווה שהמשוגע לא יזדקק להם. הצעתי לירמיהו להתנבא איתי אל השירותים לפני העלייה למטוס. בקבוק משקה אמריקאי מוגז עשה את העבודה. שנינו נעזרנו בחדר השירותים הסמוך לשער העלייה למטוס ממש לפני שהתחילה להתקרב להקת הנוסעים לעמדת צוות הקרקע לבוש המדים המגוהצים.

ארבע עשרה שעות וחצי מאוחר יותר, וכעבור שלושים ותשעה ניסיונות מצד ירמיהו להצית סיגריה בטיסה, ניסיונות שנכשלו אחרי ליטיגציה עיקשת שלי כמלווה שאינו מעוניין ביצירת בעיה בטיסה,ואחרי מספר ניסיונות שלי לשכנע אותו לקחת כדור קטן להירדם, נחתנו בשלום. כמו דג במים החל האזרח האמריקני ג'רמי קפלינסקי למחוא כפיים,ולזמר "הבאנו שלום עליכם" , עוד לפני ששאר הנוסעים הבינו שהמטוס נחת באמריקה הגדולה. ביציאה מהמטוס הצפוף ציפתה לנו מערכת הרווחה האמריקאית במלוא הדרה. אישה שחורה בעלת מימדים לא מבוטלים עטופה בחליפה סגולה, מלווה בצעיר היספאני חנוט בחליפה כחולה, הנושא שלט חגיגי עליו מתנוסס הכיתוב DR' LIEBERMAN.

מודה, תחושת הקלה אפפה אותי תוך פליטת אנחת הרווחה הקולנית בחיי. ניגשתי אל השלט ואל הצמד שמאחוריו, מלא חשיבות עצמית, משפחתית ולאומית, וכמעט שכחתי את הסיבה למסעי . הסיבה למסעי, ג'רמי קפלינסקי , ניסה בינתיים להדליק סיגריה ואף פנה לשוטר מקומי במדים בבקשת אש. רגע לפני תקרית אש חיה ניגשה אליו הגב אורורה סנט-ג'יימס הלבושה סגול מלכותי, והציגה את עצמה במתיקות תוך הרחקת השוטר בנימה ידענית של עובדת סוציאלית מחוזית לפחות.

בניגוד להוראות הברורות אותן קיבלתי בחדר המצב לפני הטיסה, נשארתי עם ירמיהו המשתאה עד לקליטתו המלאה בארץ המוזרויות הבלתי מוגבלות, ולא כפי שהומלץ לי , להעביר אותו את הגבול ולהיעלם.

בפגישה עם העובדת הסוציאלית בנמל התעופה, הסברתי לה על מצבו של הבחור, קצת על הרקע, האבחנה והטיפול, עם נגיעה קלה של שיקום במולדתו, בתיבול אופטימי זהיר. הוזמנתי אחר כבוד להצטרף אל הפמליה למונית מיוחדת בכיוון בית חולים השייך לעדה החרדית המקומית, הנקרא "מיימונידס"-( רמב"ם של ברוקלין). כבוגר סטאז' ברמב"ם החיפאי, התלהבתי מאוד מהרעיון. יתרה מזאת, לתפוס טרמפ לכיוון העיר לא נראה כרעיון רע באותו רגע.

כשנהג המונית הגיע לסייע בהובלת המזוודה עמוסת התחתונים, התחיל הכיף. כידוע נהגי המוניות בניו יורק מגיעים בכל מיני צורות, מרקמים וצבעים, אותו נהג היה סיקי , ענק צנום בצבע חום, עטור טורבן בצבע לבן, וזקנו ארוך ושחור. קפלינסקי המבוהל צרח שאינו מוכן להיכנס לרכב הנהוג ע"י ערבי. ורק אחרי שנשבעתי בחיי שיש הבדל בין סיקים לערבים, ושהנהג לא ירעיל לו את הקוטג', הסכים להתיישב קרוב מדי אליי במושב האחורי של המונית. היה צפוף. הנסיעה לבית החולים ארכה כשעה וחצי. פקקים בניו יורק הם יותר ארוכים מאלה שאנו מכירים ,רק מעצם העובדה שהמכוניות בעיר הזו ארוכות יותר מאלה בארץ. רגע לפני שירמיהו הרים יד על המתמחה המעומלן של אורורה סנט-ג'יימס, הגענו למחוז חפצנו הרועש.

ירדתי מהמונית וליוויתי את המטופל שלי אל עתידו המבטיח, הצגתי את עצמי לרופא התורן בחדר המיון, שבו התגודדו משפחות של יהודים חרדים, הרגשתי כמו במרפאה עירונית בבני ברק. באנגלית טובה אך מעט מגומגמת, העברתי את כל המידע הדרוש על מנת להקל על אשפוזו המהיר של ג'רמי, תוך כדי כך ניסיתי לקבל הדרכה על תחנת הרכבת התחתית הקרובה ביותר.

הבחור אושפז כעבור שעה ארוכה של לחץ פיזי מתון מצד אורורה שאכן הצדיקה את מינויה הטרי לעובדת הסוציאלית של המחוז. אני זלגתי עם מזוודתי אל מחוץ לבית החולים, ומצאתי את עצמי בלב ברוקלין. הרובע אמנם נמצא בניו יורק, אבל הכל נראה מוזר, אפור, מאובק, מרוט, קצת כמו רמת גן.קבוצות של חרדים ממהרים

ברחוב, ואף מונית צהובה לרפואה.רעש שקשוק גלגלים הפריע לי להתפייט , ומשך את תשומת לבי כלפי מעלה.

הרכבת התחתית של מנהטן היא רכבת עילית בברוקלין, באותו רגע הבנתי שברוקלין נמוכה יותר ממנהטן בלפחות עשרים מטרים.במידה ותהיתם, אין מעלית. גררתי את מזוודתי המכוערת מעל שני גלגלי הסקייטבורד שלה במעלה מדרגות ברזל שחורות, מדרגה מדרגה. ואחרי כחצי שעת טיפוס , הגעתי חסר נשימה, לפסגת התחנה, אל תא המכירה של כרטיסי הנסיעה. התא היה מאויש ככל הנראה ע"י אסיר מסוכן לקראת שחרור ממאסר עולם, בתכנית שיקום כלשהי.

שלפתי שטר מחגורת הכסף שאותה החבאתי בהיסטריה על מותניי, ושנדחקה במהלך הנסיעה הארוכה לברוקלין .אל בין פלחי ישבני המיוזעים.

בחגורה נחו דמי האש"ל שקיבלתי בתמורה לעבודת הבלדרות הנוכחית .הגשתי לו את השטר בבקשת כרטיס לרכבת הקרובה למנהטן. כסף קטן לא היה לי.

הפרימט הציג מערכת דנטלית מפוארת שהזכירה לי את חורבותיו של מקדש יווני מסוים. תוך בחינת השטר של מאה הדולרים , וירק בשפה עדינה "נו צ'יינג' '", מי אני שאתווכח.

חזרתי למטה במטרה לפרוט את השטר לסכומים הגיוניים יותר שיאפשרו לי להגיע למחוז חפצי, או לפחות למקום אליו כן הגיע האדם הלבן.

כעבור חצי השעה של סנפלינג אטי במורד מדרגות הרכבת הצרות, הגעתי לרחוב החרדי, ומצאתי אטליז הנושא את השם היהודי "קופרשטיין."

הזדרזתי פנימה, ואמרתי בנימה המקסימה ביותר שיכולתי, ובמבט מעורר חמלה, "שלום" במטרה לעורר סימפטיה יהודית חמה וסיוע הומניטרי ליהודי נודד. מיותר לציין שאף אחד לא הבחין בקיומי.

בצר לי, וגם כי הייתי צריך לגרד קצת, תחבתי ידי לכיס האחורי של מכנסיי, ומשמשתי קצה של נייר לא מוכר. מעודד משהו שלפתי בהפתעה שטר של חמישה דולר, ייתכן והספיק לעבור כביסה עוד בארץ, לא ברור לי עד היום איך מצא דרכו אל המכנסיים שלי.

ועוד אומרים שאין אלוהים.

בשובי לארץ אחרי סוף שבוע שקט במנהטן, עמוס שוקולד אמריקאי משובח,התקבלתי בחום במחלקה הפתוחה. נאמר לי , כי מרגע רדתי מהמטוס, לא הייתי מכוסה מבחינת הביטוח הרפואי המקצועי , וכי אם היה נפגע מישהו בארצות הברית ממשהו שג' קפלינסקי או, חלילה, אני, כמלווהו היינו עושים, ניתן היה לתבוע אותי לדין ללא הגנת האיגוד או בית החולים , ומכאן ההמלצה להעביר את הבחור את הגבול ולהיעלם למונית.

הצעירה עם הפרעת האישיות הגבולית קפצה מחלון הקומה השנייה בבניין הנהלת המוסד, יום אחרי עזיבתו של ירמיהו את המחלקה בחיפזון, ולמרבה המזל נחתה על אחיו האומלל של נהג הרכב שהסיע את אהובה לשדה התעופה. בדרכה למטה מעכה את גגון המזנון.

חודש מאוחר יותר קיבלתי אימייל מהגב' אורורה סנט-ג'יימס. לדבריה הועבר ג'רמי קפלינסקי למתקן דיור ממשלתי מוגן עבור הלוקים בנפשם, ונמצא בתהליך שיקום תחת טיפול פסיכיאטרי.

אחרי שנה פוטרתי.