תחילת האביב. האדמה כבר לא רטובה מהגשם, והחורף פינה את מקומו לשמש חמימה ולפריחה המדהימה הזאת שמתחדשת בשלל צבעים. יש לנו בקצה הגינה מן פינה כזאת, שלא ברור אם היא שלנו או של אף-אחד, כלומר של כולם. בפינה הזאת צמחו לקראת סוף העונה עשבים שוטים, תערובת נהדרת של גווני ירוק ופה ושם, ביניהם, צצים פרחים קטנים צהובים ואדומים. היום שמתי לב פתאום שהעשבים האלו מגיעים לגובה עצום, הם עוקפים אותי בכמה סנטימטרים טובים. רצתי לקרוא לאחי, שיראה. הוא בא, והתלהב לא פחות ממני מהגובה ומהצפיפות של הצמיחה של העשבים. הוא קרא לי פתאום. בואי נשחק משחק. נלך בין העשבים, אם נדרוך באותם מקומות, יהיה לנו מין שביל כזה בתוך כל העשבים. הוא לא חיכה לתשובה והחל לצעוד. אני כמובן, מיהרתי אחריו ויצרנו שביל קסום מוקף בירוק, השתדלנו לא לדרוך על הפרחים. נהנינו כל כך ואמא היתה צריכה לצעוק לנו מספר פעמים עד ששמענו אותה ונכנסנו הביתה כי התחיל להחשיך. גם למחרת, כששנינו חזרנו מהגן, רצנו לשחק בקצה ההוא של הגינה. יצרנו שבילים רבים וכמעט ולא נשאר עשב לא רמוס זה היה היום האחרון של המשחק שלנו. יום אחר כך כשחזרתי מהגן, ראיתי את הפועל התאילנדי אוסף את כלי העבודה שלו מקצה הגינה ואמר כמו לעצמו, נו נחשים. הגינה היתה נקייה מכל עשב, אפילו קטן וגם הפרחים הקטנטנים, נעקרו ממקומם. נשארה רק האדמה, אני זוכרת שהיא נראתה לי קירחת. בזה תם משחק השבילים שלנו והחשש של אמא שנתעסק עם נחשים כלשהם. תם גם הזיכרון שלי, שצץ השבוע סתם כך בלי כל סיבה מיוחדת. אני אז,ילדה עליזה שחובבת טבע ויצירתיות, קצת נגררת, אבל רק קצת, כמעט כמו היום. בת חמש. השנה האחרונה שעוד הייתי תלויה באחי הגדול. הייתי נשרכת אחריו לכל מקום שרק הלך. הוא היה החבר הטוב ביותר שלי. המודל לחיקוי שלי. היום זה קצת אחרת. נזכרתי שפעם הלכנו אני ואורי לבית של עידן לקרוא לו לשחק מחבואים. עידן היה איתנו בגן שנה אחת ואז עלה לכיתה א'. אמא שלו אמרה שהוא לא יצא לשחק איתנו עד שיגמור את שיעורי הבית שלו ואני כשהסתכלתי עליהם, נבהלתי ואמרתי שהלואי שלי יהיו שיעורי בית כמו של אחי הגדול כשאהיה בכיתה א'. הם היו בסדר. ודיי כיפיים. רק עכשיו אני מבינה את החיוך העצוב שהשכנה, היא אמא של עידן, חייכה. עכשיו הכל יותר מסובך. ובכלל התמימות של בת החמש, חלפה לה. וגם ההערצה שיש בדרך כלל לאחים גדולים. קצת חבל לי על זה. כי אח שלי נדיב וטוב לב וחייכן בצורה שראויה להערצה, פשוט קצת קשה לו. ואני אוהבת אותו כי הוא הכי מיוחד בעולם. הלואי שאדע לקבל אותו כמו שהוא, להעריץ את התכונות והייחוד והקסם, ולכבד אותו קצת יותר מעכשיו. כי הוא אחי הגדול. הגדול באמת.

אני עדיין חושבת שהעולם הרבה יותר יפה מעיניים של ילדה בת חמש.

אתה יכול לחשוב שאתה חסר ביטחון עצמי,

אני חושבת על הענווה שבך.

אתה יכול לחשוב שאתה מזויף. שקרן. צבוע.

שאבדה שמחת החיים שלך,

אבל החיוך שלך עושה לי טוב, כל פעם מחדש.

אתה יכול לחשוב שאין בך דבר, ורק הכלום הוא רכושך.

וזהו, זה אתה ואינך יכול להשתנות.

אבל אני יודעת שלהתפאר בכלום, זה קצת מהגאווה.

ושאם תשתנה, יפחיד אותי עד מוות לא להכיר אותך.

אתה יכול לחשוב שאתה נטול כישרונות, לא יוצלח שכזה. ואלו התכונות שלך.

ואף אחד אחר לא מכיר אותך יותר טוב מעצמך.

אבל אני מכירה תכונות אחרות מאלו שאתה מציין. כולן יפות ונדירות.

והן כובשות אותי בכל מפגש עם דמותך.

אתה יודע?

אתה יכול לראות בך עצמך ריק מהכל.

אבל אני רואה בך עולם ומלואו.

הוא לא אוהב חשבון.

למד ילד, למד.

לא אוהב מספרים.

אלו החיים, זה מה שכולם אומרים.

מספיק לו לדעת לספור עד עשר. בשביל ארבע מכוניות צעצוע, שש סוכריות ושבע גולות לא צריך לדעת יותר.

ספור ילד, ספור. תמשיך כמו כולם.

יש כאלו שיודעים טוב יותר מה טוב בשבילך ילדון.

הם יודעים שחשבון זה חשוב ולספור ומספרים זה הכרחי.

אם לא תלמד- לא תבין משמעויות, כמויות וזמן.

לא תדע שהשטר שסבא נתן לך לא מספיק בשביל הג'יפ על שלט שרצית. הוא מספיק רק לחבילת קרמבואים, אולי.

אם לא תלמד- לא תבחין בחום הקיץ שמעלותיו נושקות לארבעים.

לא תבין משמעותו של מספר המציבות וההרוגים בדרכים.

לא תבין כמה מלחמות ולא תכיל פשרן של שנות מדינה.

לא תוכל לספור תשעה אלפים, שלוש מאות, שבעים ושלושה ליהונתן,

ואלף, שמונה מאות, חמישים ושניים לגלעד.

לא תצליח להפנים ששה מליון, גם לא ל"ה.

ואולי מוטב שלא תבין פשר. שלא תדע ולא תבחין.

אולי מוטב שתמשיך לספור פרחים ממתקים ומכוניות.

אולי תדע לספור רק עד עשר, בעזרת האצבעות.

אולי לא צריך יותר, ילד. אולי עדיף שלא תפנים.

אולי כדאי שתישאר אותו ילד תמים.