1. בובע-פרידה מסבתא

התכלת השחורה שבעיניה מחייכת אלי מתוך שדה קמטים, ומיד עולות בתכלת השחורה דמעות . "בובע", כך אני קוראת לה ביידיש, השפה בה אנחנו משוחחות " למה את בוכה בגלל משהו שהתרחש לפני הרבה שנים" ? היא לא עונה מיד , מביטה בי וממשיכה." הוא שלח אותי להביא מים בלילה , כי לא הבאתי ביום, נאלצתי לצאת החוצה עם דלי , לעבור את גדוד החיילים שחנה לא רחוק מביתנו , פחדתי פחד אימים, אבל יותר פחדתי ממנו" " מה הוא יכול היה לעשות לך?" שאלתי
אין תשובה רק מבט הילדה בת החמש , ודמעות בעיניה . ומיד אחר כך היא מוסיפה:" איש רע, קשה, לא תמצאי בסביבה שלי מישהו ששמו יוסל, כשם אבי, לא הסכמתי שיקראו לילדים שלי או לנכדים שלי בשם זה,."
מה אהבתי את סבתי חווה בלה. כאשר אני עוברת ברחוב , אני חשה את עיניה נעוצות בי , גאה בנכדתה , ואז אני הכי יפה , הכי חכמה, הכי בעולם. אחת מחברותיה של בובע, מדם איצקוביץ אמרה לי פעם ביידיש : הסבתא שלך "שפיגלצעך" בך " ואיך נתרגם ביטוי במשמעות של בניין התפעל? משתקפת בך מתמראה בך? ללא ספק המשמעות היא: בובה נהנית להביט בך כחלק ממנה.
אנחנו ישובות סביב השולחן במטבח הקטן בדירת דודי ודודתי, באתי להגיד לה שלום, מחר אני נוסעת לטיול בסיני עם החבר שלי והיחידה שלו מהצבא,. בובה נמצאת אצל דודתי חנה ודודי אברהם אחרי שהות ארוכה בבית חולים. חנה מכינה לה מאכלים אהובים עליה, מכינה מאכלי חגים חודש לפני החג, כדי שסבתא תאכל ותיהנה. אנחנו נכנסות לחדרה. אחד משלושת בני דודי עבר לחדר אחר , על מנת לפנות מקום לסבתא. אצל אימי אי אפשר היה למרות הבית המרווח ולמרות ששנינו , אחי ואני כבר לא ממש היינו בבית.
נולדתי לאם בת 20, אשר לא ידעה מה לעשות עם הילדה , אשר לעולם אינה ישנה. מיד אחר הלידה בטבריה בבית החולים הסקוטי הועברתי לסבתי .מפאת המרחק בין טבריה לבין צפת , נאלצה אימי לנסוע באוטובוס בציריה, אבל לחזור – איחרה בשל מחלה זיהומית , שתקפה אותה.
בובע , כך סיפרה לי הגב' אילוביץ, נתנה לי לינוק משדה הריק , כאשר בכיתי , על מנת להרגיעני, אוכל קיבלתי מבקבוק , עד אשר שבה אימי , והמשיכה להיניקיני. זקני צפת אומרים, שאין להפסיק הנקה ולהחזירה, כי התינוק הופך להיות בעל כוחות חזקים לטוב ולמוטב. אולי מסיבה זו בכיתי ללא הרף . לא יום ולא לילה היו להורי, וזכורני מבעד לקרעי הזיכרון המעורפל , את אבי, עומד עימי באמצע הלילה בבית הישן , אשר הערבים הותירו מאחוריהם, חסר אונים עימי בידיו, מה יעשה עם הילדה הבוכה, וכיצד יעבוד מחר בבית החולים
" הדסה".
כוחי בפי. זה כוחה של תינוקת , אשר הפסיקו להיניקה ושבו להיניק,
" נולדת מדברת" נהגה בובע לומר לי בייחוד , כאשר הייתי מרבה ללהג. אמרה והתכלת השחורה בעיני רכה והיא " משתקפת" בי . מעולם לא אמרה שהיא אוהבת , כמעט לא נשקה אלא את דודי, בנה הצעיר מחמל עינה, אבל ידעתי .

אחרי כשלושה ימים אני שבה מהטיול. יום שישי אחה"צ , האוטובוס האחרון , אני מגיעה לפני החבר שלי , אשר חייב היה לשוב לבסיס. צוהלת יורדת מהאוטובוס, הולכת מרחק רב ברגל, כי מי בצפת בתקופה זו נוסע? עוברת את רחוב ירושלים, עולה בעלייה מחפשת מודעות על הקירות ,בודקת לראות מה נשתנה בימים שבהם חוויתי טיול כה מיוחד בסיני.
בדרך אני עוברת דרך הבית של חברי. ההורים כרגיל אנשים שקטים , שומעים אותי , מביטים בי, ואני רצה הביתה. אימי בכניסה ממתינה לי , הבית עם הגג האדום והגינה. " איבדתי את המצלמה" אני מתלוצצת על מנת להרגיז , אחרי ששמונים פעם הזהירה אותי אימי , לבל אאבד את המצלמה.
אני נכנסת פנימה לבית , המראה בכניסה מכוסה בסדין לבן, והטלוויזיה בפינת האוכל מכוסה אף היא, ההבנה כפטיש נופלת על לבבי ועל ראשי. היא איננה, והם לא קראו לי.

"נולדה מדברת " , וזהו עיסוקי. מדברת. " משלמים לך כדי לדבר" אמרה לי אימי ספק באי הבנה ספק בסרקזם. ואני? אני ממשיכה לדבר וכעת לכתוב את דיבורי.

נכתב לפני 14 שנים ו-4 חודשים