One Who Knows

One Who Knows

בן 24 מאילת




» דירג 2 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 3 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 6 שנים ו-10 חודשים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» ספריה עירונית אילת

» רשימת הסופרים של One Who Knows

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות


לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» אהבתי (; (סיפור שכתבתי) ליילק
ביקורות ספרים:

מוצגות 1 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

טרילוגיית המצפן המוזהב (שני ספרי ההמשך הם הסכין המוזהב ומשקפת הענבר) הינה פרשנות ענק לסיפור אלוהים-אדם-חווה-נחש. אין היא מ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-6 חודשים


מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» עולם שעוצר מלכת (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» Holly Cow (סיפור שכתבתי)
לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» לקנות זמן (סיפור שכתבתי)

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 7 שנים ו-3 חודשים
» אהבתי (; (סיפור שכתבתי) ליילק
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

תגידו שהעולם יעצור מחר מלכת.


העולם כל כך מדהים. העלים, הפרחים, הרוח. כל כך מרעננים את הפנים, כל פעם שאני צריך אותם. כל פעם, פשוט – כל פעם שאני צריך, הם שם. שלא כמו בני-האדם, אבל הם שם.

ביקשתי שהעולם יעצור מלכת, כמו לפני שנתיים. אני כל-כך זקוק לזה. לעצירת הזמן. שהעלה לא יעלם. שהטיפה לא טיפול. שהרוח לא תריח. שאני לא אנשום. שאני אפול, שאני אמות. אני רוצה להיות חלק מהסביבה. אני לא רוצה להמשיך להיות חלק מהאנשים של ה"למעלה", אני רוצה להיות חלק מהאנשים של ה"למטה".

שמונת-אלפים ילדים בבית-הספר שלי. רק שמונת-אלפים. בבית-הספר הקודם שלי היינו עשרים-וארבעה-אלף ילד. כמות דיי קטנה, הא? אבל מסתדרים. אחרי הכל, זה מכיתה א' עד כיתה י"ב. לא שזה כל כך נחמד, שיש שבע כיתות, כבר בכיתה א'. ועד שאתה מספיק להחליט לאילו ילדים להתחבר, מתברר שה"חברים" החדשים שלך... טוב, אתם מבינים. לא? טוב, לא חשוב.

אז התחברתי אלייה, בעיר אחרת. לילדה קטנה וחמודה, כבר כשהייתי בכיתה א'. נראה לי שכבר הכרתי אותה בגן החובה, אבל לא בדיוק דיברתי איתה. רק בכיתה א' דיברתי. ובכיתה ב' עברתי לבית-הספר הגדול. נראה לי שאפילו אפשר לומר שבמהלך כיתה א', אבל כבר לקראת הסוף. ובאמצע כיתה ב' – היא נכנסת לכיתה. היפה שביפות, הנחמדה שבנחמדות, המדהימה. שבמדהימות.

"תכירו את חברת הכיתה החדשה, זאת שסופר עלייה לפני מספר ימים", הציגה אותה המורה החמודה. לא כמו טלי, אבל חמודה. אכן חמודה.

היא החזיקה יד ביד בביישנות, עם חיוך ביישני וקטן. היא הורידה ראשה בהדגשת הביישנות וישבה היכן שהמורה רצתה. כמובן, שמתברר שלידי. אבל במיקרה. כמה שהגורל צפוי.

ונדהמה טלי כשגילתה שיושבת לידי. אחרי הכל, בבית-ספר של עשרים-וארבעה-אלף ילד, קשה מאוד להגיע למצב כזה. ודיברנו בין השיעורים, והחלטנו שנשב אחד ליד השנייה לעד, לפחות עד סוף השנה. ורבנו מידי פעם, ממש מעט. והתחברנו, חברי הילדות.

תנו לי מילה אחת, הכל, ואני אקשר את זה אלייה. חברות? החברה הכי טובה. שוקולד? הייתי נותן לה. קומיקס יפני, שיצא באלף-תשע-מאות-תשעים-וחמש? נתתה לי במתנה ביום-ההולדת העשרי. הריי, זה אחד הדברים שהכי מאפיינים אותי.

כיתה ו', אמצע השנה – ההורים שלי מתגרשים. קשה היה לי להתמודד עם זה. כל-כך קשה, שבכיתי כל יום בבית-הספר. וטלי, שעוד ישבה לידי, חיפתה עליי, בפני המורים השואלים. ולא נתנה לי לבכות לבד. תמיד חיבקה אותי, חזק. בדיוק כמו שאני אוהב. ולא יכולתי שלא להיות מאושר – כמובן שבדיעבד.

בעקבות הגירושין, נאלצתי לעבור עיר. שוב. וזאת, הפעם, לבית-הספר של שמונת-אלפים הילדים. טוב, פה היה הרבה יותר שקט. אף אחד לא הכיר את הסיפור שלי, לא שהוא כל כך גדול. אבל סיפור, אתם יודעים. כמו כולם.

דיי, פה הגורל לא היה צפוי. היא נכנסת לתוך הכיתה שלי ומחבקת אותי חיבוק שלא נגמר. לא היה מובן – וכמובן, שהילדים צוחקים. והיא מסתכלת אליי, כשידייה כרוכות מסביבי ואומרת לי שלעולם לא תיפרד ממני.
התעורררתי מהחלום.

כאב לי לחשוב שלא אראה אותה. והזמנתי אותה אליי. לסוף-שבוע. אבל היא לא יכלה. ואז בחופשת הקיץ. אבל היו לה עבודות.

"אני הוגרת למדינה אחרת." אמרה לי. בכתה. לא בכיתי. לא יכולתי לבכות. לא יכולתי לתת לה להרגיש את הכאב שלי. זה לא היה יכול להיות. לא לראות אותה?!

זה לא מעבר של עיר, שמידי פעם אני יכול לראות אותה. אבל שהיא תעבור למדינה אחרת, ואני אוכל לראות אותה... כמעט אף פעם?!

לא יכולתי להרשות לה לעשות לי את זה. לא כבר שעקרה לי את הלב, כשנאלצה לסרב לי להגיע לסופי-שבוע, אלא שלא יכלה יותר להיות לצידי?!

נסעתי אלייה. אמרתי לה לחכות לי, לפחות שבוע. ובסוף-השבוע הראשון שהגיע, נסעתי. שעות על גבי שעות. רק להגיד לה, לספר לה, על רגשותיי. להתוודות ולהגיד לה מה אני באמת מרגיש תחתיי. ולא יכולתי. פשוט לא יכולתי להשאיר את חוסר הוודאות הזה. ידעתי, איפשהו, שאני אצטער – אם לא אספר.

וניפגשנו. אחרי שעות של נסיעה. ונפגשנו. והתחבקנו. ובישלה לי ונהנתי. והתנשקנו.


תגידו שהעולם יעצור מלכת.

לא רציתי שיגמר. לא רציתי שיעבור הזמן ולא רציתי שיהיה עליי לעזוב. תנו לי להמשיך, בבקשה. אבל הגורל, הפעם – שוב, היה לרעתי.

חזרתי הביתה. חיוך בשפתיי ודמעות בגרוני. והעולם לא עצר. ואני לא שוכח. ולא אשכח.


למה העולם לא עצר מלכת? הלוואי שהיה עוצר מלכת. הלוואי.
נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים
היום נסעתי
רבות.
שלוש שעות
וחצי.

אבל אני רגיל
לכך.

אני נוסע
כל שני
וחמישי.
ומחר אסע...
שוב.

אם יכול הייתי
לקנות
בחזרה
את כל השעות
המבוזבזות -
הייתי עושה זאת
סימן שאלה.
נכתב לפני 7 שנים ו-3 חודשים
הקוראים:



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ