פעם ביום שני
"יש לך קצת זמן?" שאל אותי ברוך אלפסי אחרי שסיימתי את ראיון העבודה הראשון שלי בתום שירותי הצבאי. האיש, ששֵׂיבה התחילה לכרסם בקצה זקנו, עבד באגף משאבי אנוש בקול ישראל, ואני – עדיין מועמד – צייתי ללא היסוס.
"שמעתי שרוצים אותך בטלוויזיה," יישר את הכיפה שעל ראשו. "זה לא טוב, זה לא מקום בשבילך, האנשים שם ללא דרך ארץ, מלאי תאווה וחסרי מוסר, ואתה, חלילה וחס, עלול להתקלקל."
"אל תדאג," חייכתי, "אני יודע לשמור על עצמי, ואף אחד שם לא יוציא אותי לתרבות רעה."
"כן, אני רואה... ראיתי גם שאתה רווק, אבל אולי יש לך..."
"לא, אין לי חברה," קטעתי את דבריו.
"הישיבה הזאת הורגת אותי," נאנח. "אני רק בן שלושים ושמונה, אבל הגב שלי... כמו שמונים. אולי אתה מעוניין להכיר מישהי... שכנה שלי, בת שמונה-עשרה, ילדה זהב. אני יודע שלדור שלכם זה לא כל כך חשוב, אבל," הנמיך את קולו ורכן לעברי, "אתה יכול להיות בטוח שהיא בתולה... מחוץ לארץ באים אנשים בשביל לחפש בנות כמוה. היום כל הבחורות... לךָ אני לא צריך לספר. אני לא מכיר אחת שמגיעה לקרסוליים שלה."
הוא הפסיק לרגע את שטף דבריו ועיניו התרוצצו לצדדים. "פעם חשבתי לקחת אותה לעצמי," לחש לתוך אוזני, "אתה חושב שאני מבוגר מדי בשבילה?"
ביום חמישי התייצבתי בביתו. הוא הוביל אותי לדירה שבקומת המרתף, דפק על הדלת, ואישה קטנת קומה שקמטי חוכמה נצרבו על מצחה, קיבלה את פנינו. מיד חשתי בריח טחב ובצינה שעלתה מהבית.
"שלום, אדון אלפסי," הגביהה עצמה על קצות אצבעותיה, אחזה בראשו ונשקה כמה פעמים על שתי לחייו. עיניה פזלו לעברי ואישוניה התרוצצו לכל הכיוונים.
"זו האמא," אמר ברוך, והיא חייכה חיוך רחב שחשף יותר חורים משיניים.
"בבקשה, תיכנסו, תיכנסו," הצביעה לתוך הבית פנימה ולרגע לא התיקה ממני את מבטה. "אני כבר מביאה אותה," אמרה ונעלמה דרך אחד הפתחים שבחדר.
מאחד הקירות חייכה אלי תמונתו של הבאבא סאלי, ועל קיר אחר נתלו תמונה של מגילת קלף עם בִּרכת הבית, כמה חמסות וצרור כבד של מפתחות חלודים. בפינת החדר עמד מקרר חשמלי שזמזם ללא הפסקה, מתחתיו סחבה רטובה, ולידו כיור חרסינה עם ברז יחיד. ליד דלת הכניסה נפער חלון רפפות ששני שלבים שלו הוחלפו בלוח עץ. פתח נוסף לארובת אוורור נפרץ מעל כירת גז קטנה שניצבה על מדף עץ ליד הכיור.
"שכחת לנשק את המזוזה," לחש ברוך באוזני ונכנס אחרי. "יש להם תנור חימום, אבל זה המון חשמל, והם חיים על ביטוח לאומי... וזה האבא," הצביע על אדם כבן שבעים שישב על ספת קטיפה תלת-מושבית בצבעים דהויים של סגול ובורדו ובהה בטלוויזיה, "אבל אתה תדבר רק עם האמא."
כעבור כמה שניות הופיעה שוב כשבתה נשרכת, נחבאת מאחוריה.
"זאת רבקה," אמרה וחייכה חיוך רחב. היא הושיבה אותה על ספסל עץ ליד השולחן הסמוך למקרר, ניגשה לאלפסי ומלמלה כמה מילים שנשמעו באוזני כמו תודה או ברכה.
רבקה לבשה חולצה לבנה תפוחת שרוולים שפרחים ורודים נרקמו בשולי צווארונה, וחצאית ירוקה שליחכה את הרצפה. היא הרימה את מבטה ובת צחוק מבוישת התגנבה אל פניה.
האם ניגשה למקרר, חזרה עם קערה עמוסה שזיפים וענבים והניחה אותה הרחק מבִּתה, בצדו השני של השולחן. "תשב, תאכל," הושיבה אותי ליד קערת הפרי והתיישבה על הספה ליד בעלה. היא ליוותה בצחקוקים, באנחות ובתנועות ידיים חדות את ההתרחשויות שנראו על המסך, עד שהופיעה שם דמותו של משה דיין.
"אותו אני אוהבת," קמה ממקומה ונישקה את המסך. "גם הוא אוהב אותו," הצביעה על בעלה, שישב מקובע כפֶסל וחייך מין חיוך סתמי. רבקה חדלה לחייך ועיניה שוטטו על פני רצפת הבטון האפורה שסדקים שחורים נבקעו בה לאורכה ולרוחבה. אלפסי נאנח קלות והחל לפסוע לעבר הדלת, אך פתאום סב על מקומו וניגש אלי.
"אתה צריך לראות אותה כשהיא עושה כביסה," לחש באוזני כממתיק סוד, "תבוא פעם ביום שני."
הוא ניגש אל האם, מלמל כמה מילים שלא הבנתי, ויצא מהחדר.
"מה את עושה, רבקה?" שאלתי בקול רך, "במה את עובדת?"
היא נרעדה ולחייה סמקו. "גמרתי את הלימודים, ועכשיו אני עוזרת לאמא בבית... אני בת יחידה."
"אני סיימתי לפני חודשיים את הצבא," אמרתי. "בשנה הבאה אני מתכוון ללמוד הנדסה, ובינתיים אני עובד ברשות השידור, בטלוויזיה."
המקרר השמיע לפתע טרטור קולני ואחרי כמה שניות נדם. נפלה שתיקה, ורק קולו המחזורי של צרצר עקשן הפר את הדממה.
"יותר טוב תעבוד עם אדון אלפסי ברדיו," אמרה האם. "מוהנדס אתה רוצה... כמה לומדים?"
"ארבע שנים," אמרתי, והיא כיווצה את שפתיה והשמיעה אנחה ארוכה.
"אמא מאוד מעריכה את ברוך," אמרה רבקה והרימה את ראשה. "גם היא משכילה. סיימה במרוקו בית ספר לאחיות."
"שם עבדתי בבית חולים, וכאן נותנים לי רק ניקיון," אמרה האם ופרסה את שתי ידיה לצדדים. "ספונג'ה! בשבילם רק ספונג'ה אני יודעת."
"ואת, רבקה, מה את רוצה ללמוד?"
"בשביל מה?" שאלה, והאודם של לחייה התפשט עד לתנוכי אוזניה, "אני לא אהיה פרופסורית."
החן והתום שלה כבשו את לבי, והרקע הדתי שלה עורר את סקרנותי. את מספר החברות שהיו לי לפניה יכולתי למנות על כף יד אחת נטולת אצבעות, אז המשכתי לבקר אצלם בכל יום חמישי ואף פעם לא שכחתי לנשק את המזוזה.
ערב אחד צפינו בטלוויזיה בתוכנית על מלחמת ששת הימים. הקריין תיאר את מהלכי הקרבות של גדוד שישים ושלוש, במתחם אום כתף ובאבו עגילה. "מדברים על הגדוד שלי," אמרתי. "גם אני השתתפתי שם בקרבות."
רבקה הרימה את ידה והחניקה צחקוק קל שפרץ מפיה. "אבל אבו עגילה זה מין החלקה כזאת של השיער," חייכה לתוך עיני, "אתה לא יודע?"
אחרי אותו ערב הפסקתי לבקר אצלם. טלפון לא היה להם, והיא אף פעם לא התקשרה אלי. חודשיים שלמים לא ראיתי אותה, אבל לא יכולתי למחוק את דמותה מזיכרוני. אז שוב התייצבתי שם, ושוב הקשתי על דלת ביתם.
האם פתחה לפני את הדלת. לרגע החמיצה פנים, אבל מיד התרככה, כיבתה את מכשיר הטלוויזיה ורצה למקרר. האב המשיך לבהות במסך הכבוי, והצרצר חזר לנסר בחלל האוויר.
"בוא תשב," אמרה רבקה והצביעה על כיסא מולה. קולה רעד, אבל פניה קרנו ועיניה נצצו. "ידעתי שתחזור," חייכה חיוך עדין, "אפילו חלמתי על זה."
לא ביקשה לדעת על מעשי, גם לא דרשה לפשר היעדרותי.
"בחור אחד מהשכונה בא לפה ביום שני," אמרה פתאום בקול רפה. "הוא דיבר עם אמא, אבל אני לא רציתי לשמוע, אמרתי להם שכבר יש לי חבר," השפילה את עיניה.
היא נטלה אשכול ענבים והושיטה לי אותו. ידה רעדה ואני הושטתי את ידי ונגעתי בעדינות בגב ידה. היא הסיגה את ידה לאחור, ואִמה כמעט שיפדה אותי במבטה.
"אמא לא אוהבת את זה," מלמלה.
"אני רוצה לקחת את רבקה לסרט," אמרתי פתאום, ומיד חשתי בקצב הגובר של פעימות לבי.
רבקה כבשה את מבטה ברצפה, ניסתה לומר משהו, אבל לסתותיה רעדו וקולה נאלם. האב עשה חצי סיבוב, הביט בי לרגע וסב בחזרה למקומו. האם הביטה בי כמו על יצור שנחת מהחלל החיצון.
"קודם תביא את ההורים," אמרה אחרי שהתעשתה, "תתארסו, ואחר כך תוכל לקחת אותה... אפילו לים."
שנתיים לאחר מכן פגשתי בה באקראי בשבת לפני הצהריים, ליד בית הכנסת הגדול ברחוב יפו. היא חסתה בצלו של עץ חרוב ענֵף, כרֵסה בין שיניה וידה מנענעת עגלת תינוק. לרגע הביטה בי, ומיד נפנתה אל הפעוט שייבב חרישית. רעד קל עבר בי. חן הנעורים שלה דעך, התום שנשקף מפניה נמוג, עיניה כבו.
עוד דקות ארוכות נשארתי לעמוד מולה, אבל לא הוצאתי הגה מפי. גם היא שתקה.
בתום תפילת השחרית יצאו המתפללים מבית הכנסת. גם ברוך אלפסי היה ביניהם. בידו האחת החזיק מקל הליכה, ובשנייה שקית טלית שבהקה בצבע ארגמן. האפור שבקצות זקנו טיפס והגיע עד לצדעיו. הוא חלף על פָּני כאילו הייתי אוויר ונעצר ליד העגלה. בכיו של התינוק גבר.
"את חירשת?" הִכה במקלו על הרצפה, "את לא רואה שהוא בוכה?"
היא התכופפה וניסתה לדחוף מוצץ לפה הזעיר, אבל התינוק פלט אותו וצרח ביתר שאת.
בדרך לארוחת השבת צפו לנגד עיני תמונות הבאבא סאלי, הקמעות, האב חדל האישים, האם הנרגנת ונערה סמוקת לחיים, מרעידה, כובשת את מבטה ברצפה. אולם מושגים של התפלגות נורמלית וסטיית תקן דחקו אט אט את הרהורי. פחות מיומיים נותרו לי עד למבחן בסטטיסטיקה שנקבע ליום שני.
אצלה לא ביקרתי אף פעם ביום שני.
נכתב לפני 14 שנים ו-3 חודשים
