שוב יורד הערב, שוב הולכת לישון. שונאת את השעות האלו. הולכת לישון רק טיפה יותר מוקדם, אולי אז היא לא תבוא, המפלצת שלי, המפלצת של שעות הלילה הקטנות. זו שבאה אחרי שכולם כבר ישנים. אולי היא תראה שאני גם ישנה ותלך...

שוב זה לא עבד... זה אף פעם לא עובד... היא לא מחסירה כמעט אף לילה, המפלצת הזו של שעות הלילה הקטנות.

שוב מתעוררת. שוב רעש הצעדים הכבדים והמגושמים שלה. היא מתקדמת לאורך המסדרון שמוביל לחדר שלי. אני יכולה לשמוע את הנשימות הכבדות שלה מתחזקות ככל שהיא מתקרבת.

שוב חריקת הידית כשהיא שוב פעם פותחת את הדלת. שלוליות של ריר ירקרק צהבהב נוטפות ממנה. כל כך שקט שאני יכולה לשמוע את הטפטוף. אני מסתובבת, מפנה לה את הגב ומרגישה איך העיניים שלה ננעצות בי. חודרות לי עד לעצמות.

שוב מאוחר מידי כדי לברוח.

שוב המפלצת מוצאת את דרכה אל מתחת לשמיכה שלי, מחליקה יד מטונפת לאורך השיער שלי, משאירה ריר דביק שיוצר לי קבוצות קבוצות בשיער.

שוב אני אצטרך להתקלח בבוקר.

היא עכשיו מעליי המפלצת שלי, רוכנת. אני יכולה להריח את הנשימה הטחובה שלה. מעניין אם לכל המפלצות יש ריח רע מהפה.

שוב אני מתנתקת. מרחפת מעל. רק מציצה מדיי פעם כדי לראות מתי אני יכולה לחזור. מחכה שתסיים לעשות את ענייניי המפלצות שלה.

שוב היא חוסמת את פי. היא לא צריכה לעשות את זה. אני לא ארעיש, אני הרי לא שם. היא גם יודעת את זה, המפלצת שלי, אבל מפלצת צריכה לעשות מה שמפלצת צריכה לעשות.

פתאום היא עוצרת, המפלצת שלי, מעיפה בי מבט חטוף ויוצאת לי מהשמיכה. אני מסתובבת חזרה אל הקיר. שוב מקשיבה לרעש הצעדים הכבדים והמגושמים שלה, עכשיו כשהיא מתרחקת. חסרת נימוס שכזו, אף פעם לא סוגרת אחריה את הדלת. אני מחכה לשמוע אותה מסמנת וי ברשימה. וי שיסמן שזה נגמר להערב.

אין מה לעשות, מפלצת צריכה לעשות מה שמפלצת צריכה לעשות. אחרי הכל, גם מפלצות הן בני אדם.