אברהים דחף את תריס הברזל למעלה , נישק למזוזה ונכנס לאפלולית החנות. טעם מר של מיקוח יומי תסכל אותו, הוא בירך את אלוהיו, הרים את ראשו וביקש את פרנסתו מהשמים. הוא נאנח בכבדות וחש את עצמו איש אומלל. מבטו עבר על הרהיטים הישנים בפרחי קטיפה אדומים וגדולים המסודרים סביב סביב .שולחנו הגדול שעמד עמוק בפנים החנות היה לו כמגן בפני העולם .
עיתון כיהאן חיכה לו כרגיל בפתח החנות ושרת התה הגיע מיד והעמיד לפניו כוס תה חם. גאוותו הייתה בטלפון השחור התלוי על הקיר שלא היה מנת חלקם של רבים והביא את הבריות להזדקק לשרותיו ולהעמידו בשורה של אנשים חשובים.
אברהים דפדף בעיתון מבלי לקרוא את האותיות .
''אילו יכולתי הייתי עוזב את הכל ובורח מכאן''. חשב בליבו ''יכולתי לשכוח את הבית, את האישה את הבנות, ולחזור להמדאן או לעולמות רחוקים ובלתי ידועים, או הייתי לדרוויש כמו ההודים הזקנים שבבוא היום עוזבים את בני משפחתם הולכים והולכים עד שמתים.''
הדלת נפתחה והפסיקה את מחשבותיו של אברהים.
היא פתחה את הדלת באיטיות וסגרה אותה בהיסוס. אז שיחררה מעט את הצ'אדור הפרחוני שהתעטפה בו, המתינה מעט ושוב סגרה על פניה.
עינו הימנית של אברהים הייתה עיוורת מנפילה מהגג בילדותו, עינו השנייה הייתה קצרת ראיה, הוא הרים את ראשו וחייך אל הדמות הנכנסת וקם לפניה. צלליתה העפילה על האור הדל וטשטשה את דמותה. ריח גולאב, מי שושנים חדר לאפו. פניה היו עמומות בעיניו.
-סובה שומא בחייר, בוקר טוב לך, היכנסי בבקשה.
שרת התה נכנס אליו, אברהים הזמין שתי כוסות תה והביט עליה, וכששוב התירה מעט את הצ'אדור שדיה קראו לו. הם היו מלאים וחזקים כמו מלוני ביכורים בשבועות. ריח מתוק של מלוניה דגדג את אפו, אברהים חש את התזוזה המשמחת בגופו, חיוכו מילא את פניו הנאות הוא חזר ובירך אותה ושאל לשלומה.
כמי שכל חייו חיכה לבוא האורחת, הוא ידע את פניה, את דמותה את ניחוח הבושם ותנועותיה, לפני שהם התגלו לו כשם שאדם ידע את חווה. הוא נעל את הדלת, משך את הכיסא, והתיישב מולה לשיחה הראשונה.
היא הזילה את הצ'אדור והשפילה את מבטה. גבותיה הארוכות ככנפי יונה שחורה, הצילו על עיני הדבש שלה. החיוך היה ביישני ורך ולחייה העלו סומק של רימוני ראש השנה.
''ישתבח שמו'' חשב בליבו וחש שגם בעינו הסומא הוא קולט את דמות המלאכית היושבת לפניו. היא הביטה בזווית עינה על היושב מולה. אברהים שמח פעם נוספת שהנפילה והעיוורון לא הותירו עכבות על פניו.
שתי עיניו של אברהים זו שרואה מעט וזו שבכלל לא, התרוצצו על פניה וחיפשו את הפתח לנשמתה. הוא נשך את שפתו וחייך אליה. סומק פניו, נשך שפתיו ולהט נשימתו הסגירו את שמחת גבר הפוגש ניחוח אישה.
''שברתי את סכר הזרות'', חייכה לעצמה , ''הוא היה רעוע''.
היא סיפרה ששמה פחרי, שהיא מוסלמית נשואה, שבעלה נטש אותה עם שלושת ילדיה הקטנים, שאין מי שיפרנס אותם והיא עובדת ככוח עזר במרפאה ציבורית קרובה לביתה.
- מה אגיד לך, צ'ובה חודא סדא נדארה , וגתי בוחורה דווא נדארה למכת אלוהים אין צליל, וכשהוא מכה אין לו מרפא. היא נאנחה, הרימה מעט את מבטה מקצה נעליה וגלגלה את דמעתה בטרם הניחה לה לזלוג.
''שמע ישראל '', אמר בנפשו והביט ארוכות בפניה.
''איזה אהמג ,טיפש נוטש אוצר כזה? ואני? אני כל בקר...'' הוא לא רצה להמשיך את המחשבות.
-חאהר, אחותי, מה אני יכול לעזור לך?
-אני מפנה חדר בבית שלי ומבקשת להשכיר אותו. התייפחה בתוך הצ'אדור שלה. ככה אולי יהיה מעט כסף לילדי היתומים.
-יתומים? חס ושלום, חאהר הוא עוד יחזור. ובליבו קיווה שלעולם לא.
-שמעתי עליך רק טובות. אומרים שאתה רסתגאר, אדם אמין.אז באתי ישר אליך.
מבטו נח על פניה. היא קימצה את שפתיה הורודות ולחצה על עיניה המאופרות בסורמה הכחל, לשחרר את הדמעה המתגלגלת .
אברהים הצליח לנתק את מבטו מפניה, גלש ושקע בקצה חריץ צווארון שמלתה. הדמעה הייתה לשווא. לא היה לה קהל. עינו של הקהל התבייתה על שביל החלב.
- תודה לאל שיש לי את האח שלי, הוא מצל את צילו עלי ועל האומללים שלי. אבל , נאנחה, אין חייר ממנו, לא רק שאינו תומך בי, גם עול פרנסתו עלי. אברהים הרים את מבטו וחייך אליה.
-זנדגי מיגזרה, החיים נמשכים, אל תדאגי, ישנם אנשים טובים, הפרנסה מאלוהים. היא הורידה את הצ'אדור על כתפיה וחשפה את צווארה הבוהק והרך.
אברהים אחז את ידיו זו בזו והחדיר את ציפורן הארוכה של הזרת לכף ידו השנייה לעצור את תשוקתו.
-הבית אומנם שלנו, היא זזה באי נוחות ופיתלה את גופה המעורר תשוקה, אבל יש עליו הרבה חובות, אם לא אעמוד בתשלומים ייקחו לי את הבית.
הוא שמע אותה באוזן אחת וסקר אותה בעין אחרת. ''אין כוג'א ואון כוג'א . איפה היא ואיפה ההיא'', השווה בין המוסלמית הכנועה שלפניו ובין האישה הרושפת בביתו.
מחלק התה נקש פעמיים על הדלת הנעולה וחיכה בסבלנות. הוא מסר את מגש התה, העלה חיוך של מבין דבר והסתלק.
אברהים הגיש לה את התה החם. היא הסירה בחינניות את הצ'אדור והפעם עד למותניה,והחזיקה בידיה העדינות את כוס התה וחייכה חיוך מבויש. היא הרימה את מבטה אליו והטביעה אותו בקסמיה.
אפלולית החנות, הקור העז שמעבר הדלת, בוהק השלג המשתקף בחלון החנות, והתה המהביל עשו יד אחת וקשרו בין שתי נשמות המחפשות מעט נחמה ממה שאלוהים חילק להם. הם מצאו את מבוקשם.
פחרי הרימה את הכוס לשפתותיה ונכוותה, טיפת תה ריחני זלגה על שביל החלב ובקשה את דרכה מטה. מבטה נע על הטיפה הסוררת וחיוכה המפתה עליו. אברהים שלף ומסר לה ממחטה מעומלנת ונסוג לאחור.
פחרי ספגה את טיפת הפיתיון מעל שדיה ואת עלבונה הסתירה עמוק בליבה.
''כנראה שרזי כיבוש הגבר לא פועל עליו כמו על אחרים''. נזפה לעצמה. רמזיה לקרבה הרחיקו את הגביר היהודי כמרחק חכם מגץ בוער.
אברהם נשם עמוקות את ניחוח הורדים שמילא את חלל החנות. זוהר פניה ואצבעותיה הלבנות, היו בעיניו כפרחי יסמין הקוראים לו לבוא, לקטוף, לשאת ולהתענג.
עיני הדבש שלה, ריסיה השחורים והמבט הביישני קראו לו לדבר עבירה. הוא קם מכיסאו יישר את מכנסיו המגוהצים, ניער את המעיל התואם, וכחכח בגרונו. בגדיו היקרים וקומתו התמירה סחררו את פחרי. היא השפילה את מבטה לנעליים השחורות והמבריקות ושפשפה את אפה המתענג מריח האודיקולון המשובח שלו. הבחירה הייתה נכונה. היא חייכה שוב .
הדקות הארוכות שעברו עליהם לא נספרו. כי מי יכול לספור את ברק האלוהים ואת עונג האהבה? וכשפחרי אספה לה את הצ'אדור וביקשה ללכת, אברהים קם לפניה, שלח את ידו ונגע בידה. ידיהם הזיעו והם החזיקו אותן סגורות ומלטפות.
מבטו רקד על פניה וחייך, היא המשיכה להביט על נעליו המבריקות והסמיקה.
-חודא האפז ישמרך אלוהים אדון אברהים. אמרה לבסוף, וכשהדלת נסגרה אחריה הוא ענה לה.'' חודא האפז פחרי חנום''.
כל אותו בקר לא פתח את דלת חנותו. הוא ישב על כיסאו הקבוע, עצם את עיניו וסקר את פניה היפות בראי הזיותיו. רהיט הקטיפה היה לקימורי גופה הנאה ושמר עליהם בקנאות. במבט ענוג ליטף את מקום ישיבתה על הקטיפה האדומה, שאף את ריחה המתוק ובלע את האוויר שעטף את פחרי שהלכה ממנו כבר מזמן.
העננים הקדירו את השמים,השמש החורפית לא הצליחה להאיר את פנים החנות, פניה היפות של פחרי פגו לאט. הקור שחדר ממפתן הדלת, העיר את תזמורת הרעב והעלה את סף האשמה.
נכתב לפני 15 שנים ו-3 חודשים
