1. בשביל מה שהיה - התחלה

הי
זו התחלה של משהו, יש עוד מזה ושמח לדעת אם יש בזה דבר מסקרן או רק בגלל שזה אני אז אני מתחבר...


פה זה נגמר. ושם זה התחיל. תלוי איך מסתכלים על זה, כמובן.
הדלת נטרקת בצורה סימבולית שכזו, מלאת סימני מאבק הטמון בין שכבות הברזל העבות הבונות אותה.
פעם עשו פה היסטוריה אני חושב ועוזב הכול מאחורי, לא רוצה יותר. לא מזה ולא מזה, כל הטעמים איבדו מייחודם בפי, נעשו טפלים כמו תפילה ללא כוונה.
היום כבר לא תעשה היסטוריה ששווה לכתוב עליה, היום כולנו ריקניים מאמת ומלאי עבודת אלילים אחרים. בנינו לנו עגלי זהב בכל קרן רחוב וכיכרות העיר, העלנו על המזבח כל דבר טוב שהיה, רק בשביל שתענה התפילה האבודה. האהבה עברה חלפה לה מהעולם ואיתה כל היופי ההדר והאמת.
התמימות הוחלפה בשבילים אחרים המובילים לגנים חשוכים בערים מלאות חללים בהן השקט מופג בצעקה חרישית, עד לא נשמעת, של האדם חסר הבית, החיבוק והתשוקה.
הארץ איבדה את תקוותה לשלום ועזרה הדדית והסכימה בכך שהיא איננה יותר ערכית וטהורה.
כמו כן אנחנו כולנו. וגם אני בכם. בזכותם, בגללכם.

החלומות שנולדנו בזכותם אינם יותר חלק מהשינה, שלא לדבר על העירנות שלנו.
לפני שנים, או אחרי שנים, כשנגמרה המלחמה והחלה הארץ להבנות, כשהתקוות היו תמימות והתפילות בהתאם, או אז. אז זה החל להכלות.
החלום שהיה טמון בליבם של מיליונים שחלקם מתו מיד רשע בטרם זמנם, אם לזמן יש מילה בדבר כלל, החלום שהחל לרקום גידים ובשר כבר מעלה ריח של רקבון ועובש חמצמץ.
האוטופחה שהובטחה כבר מימי קדם מרגישב כמו מוצר מדף זול בערוץ שמטרתו היא כסף וממון.


פה זה נגמר בשבילי.

ותמיד רציתי לקחת חיים, לא משנאת אנוש, אולי משנאת האנושות. לא בשביל לגרום נזק ולהסב רע מתוך אכזריות רק לשמה. אולי את שלי רציתי לקחת, אבל לא היה בי האומץ.
לא בכדי להגן על רכושי, כבודי ולטפח את האגו חסר עמוד השדרה שלי, ולא בשביל להגן על האחר מעוול ושנאת חינם, אני לא פטריוט, לא הומאני אוהב אדם, לא אמא תרזה. אינני.
לא ברור כל כך למה. מתנשא מתוך פחד, מגן על כלום בסופו של דבר. זה הכל בראש, בלב, בכליות ובקצות אצבעות הרגליים אשר חסרות כל עצב של רגש, אך מלאות כל צעד שעברתי בחיי.
מפחד מעצמי ובורח לתוך החוסר שליטה רק בשביל להיות מוכרח, לא יכול לשאת את כובד צווארי על כתפי יותר, כל עומס עולה דרך הצוואר לראש, מצטבר בעיניים שראו הכל וכלום.
כל אותם חסרי הפנים, עלובי החיים, אשר זזים ברחובות העיר הענייה, כל אותם האנשים אשר גוררים עצמם על פני האדמה בחוסר כבוד כלפי עצמם, וכלפי אחרים – אנחנו פה. במלוא הדרתינו ופארינו.
ממש כשם שאדם, אותו אדם מגן העדן, נוכח שמבושיו מדלדלים להם למען יראו ויראו. בכך אנו גאים. במבושינו.

פותח את הדלת ובורח החוצה.

היום כבר לא יהיה אותו דבר, נזכר בפנים של כל אדם אשר עבר מולי וכעסתי עליו; על מי שהוא יכל להיות והוא לא, על מה שהוא לא וכבר לא נלחם בשבילו, כי כבר אין לו הכוח.
המהות נשכחה או שמא מעולם לא הייתה בנוף העירוני הזה, הכוח הפנימי, הרצון החזק מכל שאיננו קשור אך ורק בלשרוד, הפך לאוויר או כל סוג אחר של גז , אצילי אולי אך זה לא משנה כלל.

ואתם שמהלכים לכם פה ושם, בונים הרים של סוכר שימסו להם בגשם הראשון, נופים מרהיבים של קרטוינים רטובים ומצחינים, שארי מזון אורגני מלא בכימיקלים מהטבע.
אתם אולי לא אוהבים אבל ממשיכים כאילו חייכם תלויים בכך ועתידכם וגורלכם.
ומכם אני אבחר, ולא ניתנה לי הזכות, לא קם אחד, הברוך הוא, ואמר, עליך מוטלת האחריות, המשימה, לא קרה כך.
אני לקחתי אותה על עצמי, ממש כמו השטן, שבחר להיות האחד שכל הנטל יפול עליו, כל הרוע יזקף לרעתו, כל הקושי והחולי יהיו שלו ומנת חלקו. בי הוא השטן, בי היא החמלה, בי היא העזרה ההדדית קשה ככל שתהיה.
אני הן המואזניים וגושי המתכת מלאות החלודה ביחד. בידי אני יושיע. אני הוא המושיע.

הנה הם קמים, לבוקר חדש, מוקדם כמאוחר, שותים כוס קפה דמוי קפה מלא בסימבליות על חייהם, לובשים את הבגדים הכביכול עשירים שלהם, כיסים מלאים ריקים בדפים ריקים מלאים, נועלים נעלים דמויות עור ממש כמו הקפה הנמס המלא בארומה וריק מטעם, קוראים עיתון בעל כותרת עקומה המזהירה מפיצוץ מבוקר של המחלה שנקראת חיינו, ויוצאים לעבודה שממלאת אתכם כל כך, הולכים ברחוב שבו הרבה כמותכם, בעניבות שונות תחת מקטורנים שונים בעלי תווית זהה של כלום, משתמשים בכרטיסי האשראי בשביל להנציח ולהשכיח את השנאה שלכם מעצמכם, שוב ושוב כאילו העולם והכביש שלכם הוא ולכם הוא קיים.
מתעלמים ממנו ורבים כמותו אשר נוגעים בכם בזווית העין מפריעים את מנוחתכם ומנוחת הרחוב הכה שליו בעיר הכה שלווה שלכם, מתעלמים מכל אחד ומעצמכם, נפוחים כמו כיסכם, כל כך נפוחים שעוד רגע קט, כאילו תנשפו נשיפה עמוקה והאדמה תחתיכם תרעד, תפחד ותגעל מהצחנה העולה מקירבכם.
חייהם וחיוכיהם חלפו מזמן, נקברו תחת האספלט שהוצא בכוח בכדי לבנות את הרכבת, שלעולם כבר לא תהיה קלה, ומרגע לרגע, ממסילה למסילה, משכבה על שכבה, מנסות להחביא תחתיהן את דרך המלך העתיקה.
כל הרחובות דומים, וכל הרחובות שונים, ובכולם, בכל אחד ואחד, אתה נמצא, כשאני הולך אתה שם, ברחוב העשיר בשכונת הטמפלרים, בסמטאות העיר המחולקת, ששוחררה מעצמה, בשביל שתבנה מחדש על ידינו, או שתהרס.
ופעם חשבנו שכל דבר שאנו בונים – לנצח הוא, היום כל מה שנוצר, נוצר מתוך הידיעה שהוא רגעי ואמור להכלות, להפסיק להיות. אז איך אנו יכולים ליצור דבר מתקיים, דבר אמיתי כשכל דבר נידון לכישלון.
והרגע, אפילו הרגע כבר אינו מה שהיה, הרגע כבר לא קיים אפילו לא כרגע.

מהלך לך...

אלה החיים שלכם, ואני שזרתי עצמי במרקם המגושם הזה. בסמטאות החשוכות, בחצרות המטונפות, באוויר שמזמן כבר לא צלול כיין, אלא מהול באלכוהול זול של חתונה באולם אירועים באיזור תעשיה בלוד. הכלה עטופה בשכבות של בד מהמפה של האירוע של אתמול, ונצנוץ בוהק כל כך שכל מה שנראה סופו של דבר זה שאריות הקיא של החתן בשירותים.
כשעליתי לראשונה על ההר, אם רכב המלא בחיים שלי, ושל ההיא אשר עזבתי כשהלכה, ראיתי שלווה של שבת בבוקר שרק כאן ניתן להאזין לה. זה נראה ישנוני, זה רדום, זה מת, זה עצב מלטף של העגמומיות שהצתברה לה כאן, בגובה זה, לאורך שנים.
הרגשתי זאת שוב פעם, רק כשעזבתי. ואני כבר לא מכיר את המקום.
החיים שלכם ברחוב הזה, הבתים הרעועים מלאי הטלאים המסתירים בקושי את הנזילות מהחורף שעבר, מספרים הכל.
כל פיסה של לכלוך שעברה כאן, כל אדם שחי בהם והשאיר את חותמו כמו חריטות סכין על עץ נידח במדבר, אם ארצה או לא גם אני פה, לנצח. העציץ ששתלתי, סימל אותנו, העציץ שלי ושלך, אולי מת כבר כמו מה שהיה לנו, אבל יישאר שם לנצח בהווייתו.

הייתי הולך ברחוב בכל שעות היום מעביר רגל לפני השנייה מעל המדרכה שראתה את הכול ושתקה לה, לצד הכביש שמכיל בתוכו שכבות על גבי שכבות של אבדון יומיומי. הרגשתי את כל הרחשים שהבתים לחשו לי, לתקופה קצרה חוויתי את זה בכל כולי. וקצרה זה יחסי.
זה קשה לראות הכול מהצד ולחיות ממול, כל בוקר המציאות מכה לך בפנים בריח של תפוחי אדמה בשמן עמוק ובשר נצלה. ספריי נגד חרקים עלה בצינורות הבניין הישן, עלה לאמבטיה של השותפה, שכבר לא שם, עזבה, ואני נשארתי אני ואתם, ואני אעזוב ואתם תשארו, כאילו כלום לא היה, בשקט משחקים לםם קלפים כל בוקר, כל צהריים, כל ערב, מתנהגים כאילו הכול שלכם, מה שממזמן כבר רחוק מכם, אולי מפחדים לשחרר, להודות שהשליטה על מגרש החניה כבר לא בידיהם, כמו קצין המסרב לעזוב מוצב כשכל כוחות האויב סוגרים עליו, וכוחותיו איבדו חייהם מזמן.

והדירה הזו היתה דירת 2 חדרים ושתי מקלחות מטבח ושתי מרפסות, דלת פלדלת חומה כבדה וחור הצצה אחד. ממש במרכז. מחוץ לדלת היו קולות של מטרונום שלא הפסיקו, וכנראה עדיין ממשיכים, כאילו סופרים לאחור או לעתיד מטריד, כנראה ימשיכו לעולם, גם כשהרחוב ימות לטובת ביניינים מנצנצים שיגרדו את השחקים ,אשר בבנייתם, ישכיחו הכל, כאילו צבעו בשכבה חדשה את פנים הדירה בחצי מחיר כי הבן של הגיס הוא שיפוצניק, וישאירו את הגועל, שם, יתעוררו לאחר מספר שנים, ויבינו שבנו על אתר קבורה עתיק, בו אתה והוא ואתם והם, נקברתם שם, ונשמתכם אינה שקטה.
היאמחפשת נקמה על מה שלא יהיה. על שקר וכזב, הבטחות של בורא עולם שעולם לא ברא.

אותי החליפו כשישה שחורים, לא ריחמתי עליהם, שנאתי אותם, הם עיצבנו אותי. הגעילו אותי.
אני גזען, אבל לא שנאתי אותם כי הם שחורים, אלא מכיוון שהם לא אני. שנאתי אותי גם, כי אני אני.
כל ערב הלכתי לישון אם קול הרכב שניקה את הרחובות מהזוהמה שהצטברה לאורך היום. ניקו שם 3 פעמים ביום. הרבה חרא הולך ברחוב המוליך לשוק. מאיפה כל הלכלוך מגיע כל הזמן חשבתי. אני יודע.
המתווך של הדירה הוא אדם מטומטם, אותו אני שונא, קורא לי מתנשא, ילד. יכולתי להרוג אותו באותו יום כשהעברתי את הדירה לבדי. שנאתי אותו שהוא הרס את העולם הוא ורבים כמוהו, שרוצים רק כוח, כסף, מאוננים על עצמם כשהם משוחים בשמן בעל סגולות מרפא וברכה של הרב האזורי. שנאתי אותו שגרם לי להרגיש קטן וחסר ערך, תיעבתי את איך שהוא לבוש, שיהיה מרוח על הכביש כמו השיכור שם. רק רע האדם הזה מוסיף לעולם. רק רע.
עברתי לשם, וישר התחרטתי, שנאתי את עצמי על הפזיזות בהחלטה, שנאתי, ושנאה זה רגש כל כך מבוזבז בימינו, כל כך קל לשנוא. כולנו שונאים כאילו זה עניין פשוט. שונאים.
וכמו שכל כך קל לי לאהוב.
וכשישנתי שם קיבלתי בחילה קיומית, איכס מלא בטינופת. ממש תחתית הבור, שאין מים ומה שנשאר זה הגופות של כל אלה שלא הצליחו לצאת משם. הרחוב הזה הוא הבאר הזו, הגופות האלה זה אתם, גופות חיות.
פתחתי את דלת האמבטיה, וראיתי עשרות תיקנים מתים שם, שדה קרב, רצח עם של חסרי החוליות(תת מחלקת התיקאים).
הגופות הקטנות החומות כבר הפכו לפריחות, לרגע הייתה תזוזה קלה של מחוש או רגל, טיאטאתי אותם והורדתי באסלה, הלוואי והכול היה כל כך פשוט. קיבלתי חלחלה, לא מהמוות - מההטרדה.
הם עדיין יושבים שם משחקים קלפים מדברים על כלום ונראים כמו כלום. אתה לא, אתה בטח שיכור, הפוך עם הראש שלך באסלה, אבל גופך עדיין לא פריך, זה לא יהיה כיף לדרוך עליך לשמוע את כל השברים הקטנים שיוצאים מגויותך. זה לא אותו דבר. עדיין לא.

נראה שאז החלטתי. אותך אני צריך להושיע. לקחתי את העול, נטלתי את הנטל, לקחת חיים

שכבת בפינת הרחובות השקטים סואנים, כבר בן 40 אם לא יותר, שרוע על הפנים כשמעיל במראה צבאי קרוע מכסה את גבך. נעלת נעליים צבאיות כסימן לאתוס השבור, שהוא כולך בעצם.
שתית היום, כמו בכל יום. צעקת על העוברים והשבים, כמו זעקת לאדוני אלוהיך שיציל אותך מעצמך. השתנת שם. היית עלוב. אתה מכיל התוכך את החטא והעונש יחדיו.
אני מכיר אותך, הסתכלתי מהחלון, אפילו דיברנו קצת והתחננת ממני לטיפה של ערק, הבאתי לך וזה חטאי, ריחמתי. ורחמים זה דבר רע. עבדתי אז במסעדה הכושלת הקטנה שכולם אהבו ואף אחד לא בא.
סיפרת שבאת ממרוקו, אני כבר לא יודע אם להאמין. אתה הרי שיכור בכל רמ"ח איברייך.
היה לי עצוב ולא ברור למה אדם מגיע למצב כזה. איך הוא נותן לעצמו, איך הסובבים מרשים לו, איך אלוהים בורא את זה. לא קיבלתי תשובה. הנחתי שככה זה.
כל ערב אתה צועק, אני מרגיש כאילו עליי, שגם אני גרמתי לך להגיע למצב הזה. זה נכון אני כועס עלי. אבל גם עליך. אני לא יותר מעובר אורח בחייך שנכלא עמך לשיחה, אני לקחתי הרבה על עצמי, וכשאני רואה אותך עכשיו מרוט ופצוע כמו צורה אמורפית שבמקרה גם נקראת בן אדם, אני מבולבל.
איזה חלק אני יכול לקחת בחיי אדם, עד כמה יכול אדם בהכרות ראשונית אם רעהו לנסות לשנות ולתקן את מה שבורא עולם יצר כמעוות. האם בכלל עלי מוטלת משימה זו.
אתה לא חלק מחיי אדם, יש לך מפלס משלך, לך ולרבים כמוך שכוחי האל וערומי הנורטיביות.
שזו מילה אחרת ומקום שונה בחיי האנושיות העקרה הזו.
אתה חולק מיטה עם מיטב השבורים ואף מציע את מיטתם ומניח להם את הספל השוקו החם על הכוננית לפני השינה.
בעיניי אתה המייצג של התחלואה והשבריריות של החיים אותם בחרת לחיות ולחלוק עימי. אני כועס עליך אם כן שבכלל התקרבת עליי, ולחצת את ידי ובכך הכרנו וחווינו דברים משותפים. כנראה שאתה לא זוכר אותי, עוד אדם לצעוק עליו ואפילו אני חושב שידעתי את שמך. אבל בשבילי אתה עלוב. ובשבילך אני חלל.

שנים שאני מכיר את פניך הכהות העצובות גם בשיכרות בה אתה משחרר עקבות, אך לעולם לא שמח ללא סיבה. גם את זה איבדת בשנים שהכהו את חושייך כמו את עורך.
והאזור מוצף בשיכורים עוברי אורח וביתיים. במזנון מתחתי כל ערב הוא שם, אחר לא כמוך לא מגעיל.
הוא אדם, ברית שיחות כרתנו, פתיחות אמיתית בהיכרות רגעית, שנגמרה אז כשעזבתי.
הוא גם שיכור, וגם הוא עצוב. בילה מאחורי סורגים, וגם אתה אני מניח. עובד בלילות וישן בבקרים מסיים כל ערב בדרכו כשגופו רווי באלכוהול הולך לישון במקום שאינני יודע, אולי שאלתי אבל תשובה לא הייתה. לא ציפיתי, לא אכפת לי, הוא כאן ועכשיו, וכשאלך, ילך איתי לדרכו שלו.

לשתות,שתינו, שתיתי, ואני אוהב לשתות, זה ממלא את עצמי מעצמי, משכיח כמו מרגיע, אולי אני כמוך, אלכוהוליסט, קצת פחות ממך, אבל מכוון לאותה מטרה, משתין לאותה אסלה, על אותו קיר בטון מט ליפול.
אני רעב ואתה. לא שואל שאלות.
בכל יום שעבר מאז שהיא הלכה הרעלתי את גופי במאכלים מלאי שמן וגועל, הגעלתי את עצמי, ומאסתי באוכל הרחוב. הכל מהיר מתוך הכרח, אוחז ביד, עומד, לועס, בולע, ומעכל, נוזל ולא מנקה, וזורק השקית בפח. כאן ועכשיו, רעב וכבר לא. בלי התענוג, אולי זו הגרגרנות, החטא שעונשו הוא מות הנפש. אז נפשינו של כולנו מתה. אני אוכל.
מנסה לחיות נכון בעולם שמכתיב לחיות לא נכון, נלחם בדברים שכיום כבר יצריים ביותר, ופעם לא היו קיימים.
הסבלנות פוקעת בקצב של טיפות הגשם ולוקחת את כל הרכות שבדבר, השעמום משתלט על כל מחשבה ומפחיד ביותר, הכעס מצתבר בפנים, ויוצא לבסוף על האישה או הילד שביקש סיגריה מהאיש הלא נכון. כולנו נמות בסוף. מעצמינו וממך.

ולפני שהשבת נכנסת בצפירה דקה ורועמת של כמה דקות, אני מחכה לך ליד חלוני, כמו כותב שיר אהבה של נעורים ואהבות ראשונות. מחכה שתסתכל אלי, וניפגש שוב פעם. כמו אז, במסעדה ההיא, וכמו אז ברחוב כשחלפתי על פניך, כמו אז במקום אחר, כמו אז בכל מקום. בחיים אחרים, וכשתמות, עדיין ימשך, אני תוהה בחשש. והשבת נכנסת, והשבת יוצאת, בשקט חודר קירות, השבת פה היא אמיתית, השבת פה מרגשת, השבת פה היא המוות והעיוורון, אבל בזה יש את כל העולם והרבה מעבר. כשהולך ברחובותיה של השבת, נהנה מהריקנות, נזכר בטיולים שלי ושלך, שלי ושל זאתי, שלי. כמו אז כשאמרה לי על הבחור ההוא, והלכנו למחרת לטייל בעמק בו יש חיות בר, השמש ליטפה את מה שקרה והאירה אותה בגוון של הרס וקנאה, היה כיף בתוך כל זה, הנאה שהיא אני, הנאה מהבגידה והקינאה, הנאה שהיא איתי, גאווה שאני אוהב. וזה מסמא את העין ומשקר את הלב, מציף אותי היד ביד, החיבוק המלא והריק בו זמנית. כשרכבנו ביחד, אני בעמידה ואת על המושב, דהרנו כשהרוח החמה נכנסת בעיניים ויוצאת רק דרך הנשימה. אני אוגר גם את הרוח הזו, והיום כשנזכר לא מבין איזו הרגשה הציפה את עורקי גופי אז. ואיך הבנתי בכזו קלות ונתתי בכזו כנות. והיום אני לא מבין. כל יום אני לא מבין. כל בוקר צהריים וערב. אני לא מבין.

כל בוקר שומע צעקות מהדירה למעלה, תוהה על מה, על מי.

ערב ערב עברתי הצעתי לו שרצים לקינוח, הוא אינו דתי אבל שומר, ומאמין בכך, או שלא בעצם.
ערב ערב עליתי לביתי להתבונן בו מלמעלה, לרחם מבפנים עד כמה חיי הרחוב קשים והגרים בו חסרי תקווה. לא בהתנשאות, שאני פה ואתם שם. בהיתי בבכי לדורות, חשבתי מה יהיה מכאן, לאן ימשיך העולם, ללכת ולטרוף את תושביו, החלשים וחסרי היכולת, גם אני איבדתי תקווה, אבל עדיין לא חסר יכולת.
שיחות אשר נפתחו ונסגרו בפילוסופיה קלושה, לא פעם חלקנו והסכמנו. דיברנו ושיתפנו מתוך ידיעה שהקץ קרוב, הרגע תלוי אלכוהול וכך החיבה ההבנה והאהבה איתה.
ראיתי בעיני רוחי את הסיפורים שהוא סיפר על גבורה אל מול האויב האנושי, שכנראה, הביס גם אותך והשאיר אותך חסר רוח במפרשים, רק רוצה לשוט אבל העולם מסרב לנשוב לכיוונך.
והוא, הוא חסר ישע מבפנים אך לא בחוץ, לא נותן לנו לראות זאת, או לפחות חושב כך, לא כמו הגופה המהלכת שאתה, מדי פעם שוכב לך שם.
ראינו אותך בזווית העין, הכרנו את הרעש כשאתה גורר את הרגליים, זיהינו דקות לפני כל צעקה, חזינו אותה, אני הוא וכל תושבי השכונה שגוועה לה יחד איתו ואיתך.

הוא שלא הסכים לשרצים שלי, הוא שישבתי עימו במטחנת הבשר שלו, מתחתיי, הוא נגע בי, לא אנס אותי, נגע בי בהסכמה. ונגעתי בו.
אף השיחה הקצרה של הבוקר או הלילה, שהם אותה נשימה בשבילו, טמנה בתוכה כנות של אב ובנו. הוא גדל שם, מעבר לכביש בשכונה השחורה, הוא חיי שחורים כל ימיו, חטא, כפר הרס ותיקן.
אז כשהיה ילד,סיפר, עמד כחייל בעמדתו, על ארגזי הירקות בשוק. עמד וצעק כמו שאמרו לו. הוא לא מכר שום ירק, שום גבינה, את נשמתו הוא מכר, וכיום, היא איננה, והוא רוצה אותה בחזרה. מחפש נואשות בין משפטי חוכמה, בין שאריות הזבל שלא צלחו את הזריקה וגלשו להן למטה לרצפת הבטון שליד הפח, והפכו לתאווה לחתולי הרחוב והג'וקים שחלקם, יותר מאוחר, מצאו את מותם אצלי הדירה, באמבטיה של השותפה שעזבה.
מאוד רוצה לתקן את מה שהיה, מתרפק על זכרונות שנעשו וורדים עם הזמן, כטבעם של זכרונות, וגם אלו משקרים, מתעתעים בו כמו בכולנו, אלה שעדיין זוכרים בינינו.
ומי שהיה פעם בן דוד קרוב, כבר לא, ונראה כאילו השותפות האמיתית וחסרת הפשרות שהייתה חרבה לה יחד אם המשפחתיות, שלכם ושלי, שמעולם לא היתה. כלום יכול לעמוד איתן או לקרוס
אני לבד, ומפחד להיות לבד, לא יודע לאהוב באמת ובתמים יותר, נאחז באובססיה כמו בחיים עצמם, שלא ברור עדיין למה נאחז בהם כל כך.
הוא היה עולה על הגבעות במזרח העיר, כשהיה ילד, משקיף משם וחווה את המלחמה ששחיררה את העיר.
לוחמים וטנקים והוא כה קטן, מסתתר שם בין העצים. רואה, מרגיש כאילו גם הוא נלחם שם יחד עם כולם, מסתער ומשחרר, לוקח חלק בכיבוש הברוטלי של העיר שכל כך רצתה להשתחרר מידיים זרות, מעבודת אלילים אחרים.
ובשביל מה. אני שואל.
הוא לבוש שחור, נעזר בתפילות שננצח, להרוג את הרעים, ואנחנו הטובים. כך למד ושינן, מתפלל חוזר ומתפלל. בני עמלק, ימח שמם. אבל כנראה לא הבין אז מה שיודע היום, שהם אלו שבנו את העיר הזו, עבדו בשוק שגדל בו, לימדו אותו את חוכמת הרחוב שמגינה עליו עד היום. ועכשיו הוא מצטער או אני מצטער בשבילו, בשבילנו.
היום אני מתחרט על פשעי העבר, אני משלם עליהם, ולמה אלוהים לא משלם.
אדמות נלקחו אז ולא הוחזרו, חוקים מסרסים נכתבו, משפחות רבות איבדו את חייהן בהבטחות שווא של דו קיום ועתיד משגשג. וכיום בכל מקום עדיין רואים את זה, השנאה של בני הדודים, כך אנו קוראים להם, אותו דם, אותה משפחה, אותו עבר וזכרון משותף שנלקח ונזרק בגלל אידיולוגיות ושנאת חינם.
היית לבוש במדים, פעם, כנראה, היית חייל גאה. כולך בירוק, שהולם אותך, אותן הנעליים אדומות קרועות שאתה לובש היום, אז הוברקו בכל בוקר, גם הן שכחו אותך.
ומה עשית שם. נלחמת בכולם, ירית, זרקת, קיימת פקודות, הרגת, בזזת, אנסת, ועל כך אתה משלם, ואני משלם.
או שבעצם היית פשוט, הורדת פרופיל, כי לא רצית להיות קרבי, בישלת באיזה מטבח או שמרת על שער הבסיס, נרדמת לפעמים תוך כדי וסיכנת אחרים. אני לא הייתי שם נשק בידייך, גם לא בידיי.
המכונה השחורה זהו, שיש לה חיים משלה, היא לא בשבילנו, אנחנו רגישים מדיי לכך, הומניים אולי, אולי היית הומני פעם.
אולי רצחת פעם, ואלי גם הוא, אני לא, אני ארצח, אבל אני אעשה זאת מתוך אהבה גמורה, להרוג אדם חף מפשע, מתוך אהבה. והעיקר הכוונה, אז אני כבר רוצח, נמלט מהחוק, בורח מעצמי כי כרגע אף אדם מלבדי, אינו יודע, ולי יש מוסר וחוק. ואני יודע.
ותרצה בזה. בכל מאודך תרצה בזה. בסוף המר המתוק הזה. במשחק של להשאיר לא להשאיר דבר מאחור, אני אשאר פה אם הידיעה והפחד. אני אשאר לי פה בלעדייך, מלא בעצמי סוף כל סוף, אחרי שירד ממני הכל, אתה, יש לי אותי.
ואני לא אתפס, אני מניח,צ זה לא חטא או פשע, אלה החיים, ואני המחליט, ואתה המחליט, אתה הסכמת לזה בכך אני חושב, בכך שלא התרוממת לבד, אתה יודע שאנ מתכנן, אני כבר לא שם נועץ בך מבטים, אבל המבט הזה, כשנפגשו עיניינו, באותו יום בו ביקשת טיפה מרה, ולשנינו לקח קצת זמן להבין מה זה היה, לא סתם היכרות חולין אני אומר עכשיו, אני שם ואתה שם, בשביל זה. ועוד מאז מבלי להודות בכך, ידענו שנינו, שנשחרר אחד את השני מפחדיו

גם עכשיו, זמן מה אחרי, כשאני חוזר לשם ואליך כאורח לא מוזמן לרגע, אפילו לא מבקר, לא מתקרב, מגיע להתנות אהבים עם כאבי העבר וללכת. גם עכשיו, אתה עדיין מה שהיית, אתה והם. מסתכל מהחלון של האוטובוס שמוביל אותי לשם ומשם, צופה בכם, מתקדמים לעבר מטרה סתמית חדשה רק בכדי שהיום הנוסף הזה יעבור, ותלכו לחלום על כל מה שלא היה לכם, לא עצובים ולא כואבים, לא מנתחים את הצעדים שהובילו אתכם לנקודה זו בה אני צופה ברגליכם פוסעות, סוחבות את גופותיכם הכבדים, בעצלות חסרת רצון ושמחה. בכל אחד ואחד מכם יש עצב, ובי יש את כולכם, כמו אטלס, סוחב מסע כבד על כתפי, עול אני סוחב, את מצוקותיכם, את העצבות שלי בכם, מה שאני לא אני ואתם לא אתם.
אך בכל זאת לא נוצרנו מאותו ניצוץ, לכם טוב יותר, קל יותר.
אתם לא מרגישים את מבטי בגבכם, את מוחי מגלגל את סיפור חייכם, רק בכדי לא לגלגל את שלי, מכריח עצמי, לעסוק באחר, וזה אתם. עכשיו זה אתה.

ואני מתעורר בבוקר, עיניי מלאיי קורי שינה, בלילה תפס אותי ברשתו, עכשיו נאבק להשתחרר ממני. תודה שחזרה נשמתי לגופי. מצחצח שיניים בשמן זית ומלח, משתדל כבר הרבה זמן לשנות את הרגליי הצריכה שלי, כבר לא קונה דברים מיותרים, מחפש תחליפים למה שהחיים הכריחו אותנו לקנות. משנה את הגוף, פחות עצלות, זה מה שצריך, יותר תנועה בגוף ובראש. הורגלנו לפחות והורגלנו לפחות. הורגלנו לכמה שיותר בכמה שפחות. התנוונו מכל עבר, כלי רכב מצפצים בכל בוקר בחלון, כבר התרגלתי, פעם הייתי מתעורר מהליכה של חרק על הקיר של השכן, התרגלתי לרעש פה, בדרך לשוק, הורגלתי על ידכם להמולה שבעיר הזו. אין מה לעשות, אי אפשר לשנות הרגלים יותר, לא עכשיו, לא בגילי. ככה אבא היה אומר לי.
מתלבש ויוצא. עולה במעלה הרחוב. כל בוקר חוויות חדשות תוקפות אותי. ריח הפיתות מסיח את דעתי מהמדרכה, מתענג עליו, מתקתק שכזה. חולף על פני המאפיה, מאוהב, בעיר, בהרגשה, בהתחדשות של כל בוקר, ובשגרה.
צעד, חולף על כל פני צעד ולעולם כל עוד אני חי לא יפסיק, נקישת הנעל באספלט, מתאמץ קלות, מתנשף. ונכנס למסדרונות הצרים של השכונה הישנה. כל קיר פה מדבר אלי, מספר לי איך פעם ישבו עליו סירים בשבתות, איך פעם התרוצצו פה ילדים שבאמת נולדו פה.
היום רק משכירים והסירים כבר לא מאלומיניום מסרטן, איך בחגים כולם היו יוצאים לסמטאות, מברכים ונהנים. והיום, מדיי פעם יש הילולה. אך יום יום, ערב ערב, לילה לילה, נעשה פה מפחיד יותר, מנוכר, זר, לכם, שעדיין יושבים בחניון השן שלכם, מעדיפים להתעלם מכל הסובב. צופים בחדשות כאילו זה לא המקום בו אתם נמצאים, רוטנים ומתלוננים, למסך, על המגישה היפה, היא אשמה.
אישה מבוגרת ניגשת אלי, מבקשת את עזרתי, ואני ממהר ללימודים, אבל נכנס אחריה, חשבתי שהיא מבקשת עזרה אם המצרכים, אם הזבל, נכנסתי לעשות לה שפכטל באמבטיה. מפתיע. הבוקר הזה הפתיע אותי, ורבים אחרים כמוהו בעיר הזו, אנשים צצים ממקומות חשוכים להראות לך את הקלות הבלתי נתפסת של המקריות, בכל רגע נתון אתה יכול למות, אני חושב על זה משום מה. ישר.

ואני מנקה עצמי כמו שזאת לימדה אותי, באוזניים טוב טוב, חופף ומסתרק. מחכה, לומד, ומחקה. אין לי שום דבר משל עצמי, הכל זו תערובת עופות אחת גדולה, אבל כולנו כך בעצם. אתה אינך הנווד הראשון, לא המצאת את ייסורי החיים וחוסר ההצלחה. נע ונד בעולמך שלך, מרקמים שאספנו לאורך הדרך, כך כולנו, תנועה קטנה אם הגבה, מחשבה, הזכרון גם הוא אינו שלנו, הוא נבנה, אז ועכשיו, משתנה.
וכשגדלת חשבת שתהיה כך, חסר אונים, או רצית להיות שוטר, או חקלאי, או מה שאתה זה מה שרצית. הולך חסר בית, ולמעשה אתה נותן לי את ההבנה שהבית זה דבר זניח, שרירותי לגמרי, אינך צריך קורת גג, היא לא מצילה עליך מהשמש הקופחת, היא רק שם כדי שלא תראה את הכוכבים ותחלום על לגעת בם. גם הגג מסרס אותנו, מונע מאיתנו, הפסקנו להשתמש באש, ההמצאה הגדולה ביותר של המין האנושי, בעולם שכוח אל זה. זנחנו אותה לטובת הנורת ליבון והמיקרוגל, רע ככל שיהיה.
הסבון שלי לא מנקה מאחורי האוזניים כמו שצריך. הוא חסר נינוח של רגיעה, חסר מגע של אישה, ריק מאנטי בקטריליות בעליל.

וערב אחד, הבטתי החוצה מהחלון כמו ערבים רבים, ראיתי אותך שם, באותה נקודה, ואמבולנס מגיע.
דיברו איתך, בדקו אם אתה ערני, מגיב. הגבת. לצערך אולי, גררו אותך לתוך הרכב, ואיתך את התיק מלא בחפצים שאספת לך מכל מקום, גבר אחד ניגש לחובש, אמר שהוא מכיר אותך, גם אני, ורבים, מעניין מי בכלל קרא לחובשים, זה בטוח לא מישהו מהסביבה, אנחנו רגילים לכך, צועק או חסר הכרה.
אתה שם ולא, הכל ברחוב יודעים עליך אך כנראה אף אחד לא מכיר אותך. צריך לעשות לך כיכר על שמך, לו רק היה לך שם, לו היית אדם, לו הייתה לך נשמה.
מצידנו אתה יכול להיות כך מת ימים ואף אחד לך ירגיש שמשהו שונה, רק כשתלך לנצח, יתהו כולם לאן הלכת. או אולי רק אני. ראיתי אותך בהרבה מקומות מוזרים, בחוף של העיר האחרת, שלמטה, שם הכל שונה אבל אותו דבר. נראית שם שונה, אולי אתה רק משחק, אבל עדיין אתה חסר כל. גם שם בין כל בני החיים ראיתי אותך, מהלך, כפוף שחום, מעלה רקב.
תמיד תהיהי לעצמי מה אתה נושא בתיקך. האם הוא ריק כחייך או מלא בסודות שאתה שומר לעצמך.
האם יש שם מברשת שיניים, לנקות עימה את הלכלוך כל בוקר מפיך המטונף, כמו כל אדם נורמלי, אבל אין לך בוקר, כמו שאין לך לילה, השינויים האלו הם חלקינו, בני האדם, או בני האדם הנורמטיביים אפשר לומר.
מה המרחק בינינו, עד כמה אתה מרשה לעצמך להתרחק מחברת אנוש.
באיזו קומה אתה חי במגדל החיים, בנמוכה, בגבוהה, בכולן או בכלל באף אחת מהן.
ומה אתה חושב עלי, איך אתנ רואה אותי, אתה מרחם עלי, על רגישות יתר, על הפחד מעצמי, מהלבד.
האם בך יש רגש כלל, טוב לך לבד אחרי כל כך הרבה שנים כשפניך נושקות לרצפה ולא לשפתיים של אדם. מעניין אותי הבדידות המוחלטת שלך. אני מקנא בך. כשאין אף אחד, כשאין קורת גג, כשאין מיטה, כשאין יד להחזיק, כשאין אף ריח מלבד עצמך. איך מתמודדים.

והריחות, והריחות הן הזיכרונות החזקים ביותר, יכולים לקחת אותי שנים אחורה, ועכשיו כשאני מעשן, אני שוכח, הבלוטות מתמלאות בשכבה של ניקוטין או זפת, האף נסתם ואיתו הכל מתרחק, הריח של האדמה הרטובה במקום בו נולדתי, כשהייתי בן שלוש ושיחקתי בברזים בגן, והריח שלך, שאני מריח בכל מקום פה בעיר שבה נפגשנו, גם הוא נעלם, אני מדחיק הכל דרך האף – מנסה לשכוח את הריח שלך דרך הסיגריה ואם זה כל שאר הזיכרונות.
על דברים כאלה צריך לשלם מחיר.

והנעלים שאתה לובש, מהן. אני שואל. מוכנות הן למסע החדש שאתה גורר אותן כל בוקר, הזהרת אותן לפני כן או הכרחת אותן לסבול את צעדייך הכבדים והמרים, גנבת אותן ועשית אותן שלך. לסחוב את פסיעותיך על האספלט השחור. יש להן זכורונות אחרים מכל מקום נקודת מבט שונה על החולי בך, הן רואות הכל מלמטה, הרגישו לא פעם את תכולת קיבתך עולה ונשפכת עליהן אחרי לילה מפורך. אתה בכלל זוכר את כל אותן מקומות, או שבכולן היית שיכור ורק הסימנים שנראו בבוקר אחרי עליהן, ועל כל פריט אחר לגופך הם העדות היחדיה לדבר שקרה. אתה לא עדות לשום דבר מלבד חוסר קיום. בחרת לא בחרת לזכור ולשכוח. כמו שבחרת לא בחרת במוות שקרב.
הן צבאיות, אדומות, פסאודו נלחמות, אבל בעצם כל יום בשבילך הוא מאבק וכל יקיצה היא כישלון,שלך, שלי ושל כל העולם. התעוררת לבוקר חדש. ולמה. אולי ההית חייל והן הזכר האבוד למקום בו השתנת ללא הכר. שירתת מטרה שונה פעם מלבד האבדון שלך, צעדת איתן למטרות אחרות. אני לא בטוח. השאלת אותן ושכחת להחזיר. אתה לא הגיבור בנעלי הצבא שהציל וחירף נפשו לטובת המדינה. אתה האנטי גיבור, אתה האדם שכל כך אוהבים לשנוא. הגיבור שלעולם לא ינצח את מכשולי החיים ויקפץ בערתן מעל המקומות הקשים ביותר. אתה לא תציל אף אחד עכשיו. גם לא את עצמך. אתה לא יכול להכתב ליד המילה גיבור. ממש לא. אתה אבקה, גרגרים גרוסים דק,דק,דק. או אולי אפילו לא אבקה אתה. אתה מצב צבירה שונה.
והנעלים הן הזיכרון למה שהיה אולי. או שלא.
הן, נשים רבות, סוחפות אותי אחריהן, ומשאירות את עצמי מזדחל מאחור, ואני מאבד את עצמי כמו ילד קטן בשוק הומה אדם בהודו, ילד בלי אמא. וכל פעם זה חוזר, חושב שהתבגרתי, שהבנתי, אבל שום דבר לא משתנה בתוכי, רק גדלים החורים או מתווספות עוד שכבות כמו קילוף בצל מהסוף להתחלה, ובסוף כשהשכבה האחרונה תקולף לאחור, יפסקו הדמעות. וגם פה את איתי, את, זאתי. אבל חזרתן, ותחזרו. אני יודע. אני בטוח. וגם את. לצערך.
נע ונד כרגע כמו מהלך על חבל דק המתוח בין שלוש ארצות, איפה שאני איפה שאת ואיפה שזאתי, ובכל רגע רוח חזקה עלולה להפיל אותי לתהום שביניהן, אולי פה אני צריך ליפול רחוק משתיכן. אני החלטתי להיות לבד. וזה עניין של החלטה. ואני עומד מאחורי ההחלטות שלי. הולך על החבל, חולף על קירות מבנים מפורסמים שננטשו מזמן לטובת ביניינים מחופי זכוכית וגגות ירוקים.
הכל פה שונה והכל פה דומה, וגם פה הכל אבד והוחלף בסימני אבק המזכירים רק במעט שפעם היה פה דבר כלשהו.
מוציא אנחה עמוקה מבית החזה, כמו עוד פיה מתה בארץ האגדות. בכל כמה זמן מגיעה פיסת בד צבעונית שמשמחת אותי. בתוך העגמומיות והמלנכוליות שבניתי לי כל חיי בכוחות עצמי, שאני אוהב כל כך, בתוך כל זה.
שמחה מדיי פעם היא דבר לא כל כך נורא.

נכתב לפני 15 שנים ו-7 חודשים