ליידי לאזארוס עשיתי זאת שוב. בשנה אחת מכל עשר אני מצליחה - מין נס מהלך, העור שלי בהיר כאהיל-מנורה נאצי, כף-רגלי הימנית משקולת נייר, פני חסרות-מבע ועדינות כרקמה יהודית. משוך מעלי את המפית הו אויב שלי. האין אני מחרידה? האף, חורי-העיניים, מערכת-השיניים המלאה? הנשימה החמוצה תימוג בתוך יום. בקרוב, בקרוב הבשר שמערת המוות אכלה יהיה במקומו עלי ואני הרי אישה חייכנית. אני רק בת שלושים. וכמו החתול יש לי תשע פעמים למות. זו הפעם השלישית. איזה זבל להשתמד בכל עשור. איזה מיליון קורים. הקהל מפצח-הבוטנים נדחף כדי לראות אותם מסירים את העטיפה מידי ורגלי - הסטריפ-טיז הגדול. רבותיי, גבירותיי, אלו הן ידי, ברכי. אולי אני רק עור ועצמות, אך עדיין, אני אותה אישה, זהה. בפעם הראשונה שזה קרה הייתי בת עשר. זו הייתה תאונה. בפעם השנייה התכוונתי להמשיך עד הסוף ולא לחזור בכלל. התנדנדתי עד שנסגרתי כמו צדפה. הם היו צריכים לקרוא ולקרוא וללקט את התולעים ממני כמו פנינים דביקות. למות זו אמנות, כמו כל דבר אחר. אני עושה את זה באופן מדהים אני עושה את זה שזה מרגיש כמו גיהינום. אני עושה את זה שזה מרגיש כמו בחיים. אני מניחה שאפשר להגיד שיש לי נטיות. זה די קל לעשות את זה בתא אטום. זה די קל לעשות את זה ולהישאר במקום. זו המחווה התיאטרלית בחזרה-לחיים לאור היום לאותו מקום, אותם פנים, אותה צעקה אלימה ונדהמת: "זה נס!" שמפילה אותי לקרשים. יש תשלום על לטישת-העין בצלקות שלי, יש תשלום על שמיעת הלב שלי - הוא באמת הולך. ויש תשלום, תשלום גבוה מאוד, על מילה או נגיעה או קצת דם או פיסה משערי או מבגדי. כך, כך, הר דוקטור. כך, הר אויב. אני עבודת-הגמר שלך, אני דבר-הערך שלך, תינוק הזהב הטהור הנמס לצווחה. אני מסתחררת ובוערת. אל נא תחשוב שאני ממעיטה בדאגתך העמוקה. אפר, אפר - אתה תוחב ובוחש. בשר, עצם, אין דבר שם - פיסת סבון, טבעת נישואין, סתימת זהב. הר אל, הר לוציפר, היזהר. היזהר. מתוך האפר אני עולה עם שערי הבוער וזוללת גברים ללא הכר.