לפני הכול
כילד האמנתי שאני דמות מפתח במשחק רב משתתפים און-ליין. אמא מספרת שכאשר אחי הקטן נולד אני גוננתי עליו ושמרתי עליו. אינני זוכר מכך דבר. אני דווקא זוכר הפוך. זכרונות רבים נעלמו לי, חלקם התאדו עם הזמן ואחרים התאדו עם הסמים. אני כן זוכר באשר לאחי, שמהר מאוד כאשר גדל ביקשתי לעבור לחדר משלי. אחי ידע לעצבן אותי ולא לתת לי לישון. אני זוכר שהוא היה מצליח להעיר אותי בדיוק ברגע שנרדמתי. פתחתי במסע תעמולה למעבר דירה. חפרתי להורים עד שבסוף זה קרה, עברנו לדירה גדולה יותר. דירה בה מתחיל תהליך כתיבת הספר הזה.
הייתי ילד בעל תושייה ויצירתי למדי בפתרונות שלו. פעם אחת הלכתי עם אמא שלי ועם אחותי למסעדת בורגר-ראנץ' בקניון איילון. אני אוחז בידה של אמי, אנחנו הולכים והולכים, התחלתי להתעייף זה נראה לי כמו נצח. שאלתי את אמא: "מתי מגיעים?", אך כאשר הבטתי בה גיליתי שזו לא היא בכלל. האישה הזרה מביטה בי בהפתעה ואומרת לי: "אני לא אמא שלך". מיד עזבתי את ידה וברחתי. מה עכשיו? מה עושה ילד שעוד לא למד לקרוא באמצע קניון ענק ועמוס באנשים גדולים?
זכרתי איך נראה השלט של המסעדה אליה הלכנו. יצאתי למסע חיפוש אחר שלט אדום עם פרצוף של שור שחור ברחבי קניון הומה אדם. הייתי כל כך גאה בעצמי שמצאתי את המקום. ראיתי את המשפחה שלי ליד השלט האדום. הם נראו אובדי עצות. כל כך שמחתי, רצתי לאימי הייתי בטוח שהיא תהיה גאה בי. הסתירה מגיעה בהפתעה גמורה, היא צועקת עלי בלחץ: "בחיים אל תעזוב לי את היד". אני הייתי המום לחלוטין, אחזתי בלחי מכאב. עד היום אני מוכן להישבע שמעולם לא עזבתי את ידה.
היו לי דרכים יצירתיות להשיג את מבוקשי. הייתי חולם הרבה. לעיתים רצונותי היו נשארים בדמיון, לעיתים לא. פעם רציתי רכבת חשמלית. היה לי הגה צהוב מפלסטיק עם כפתור צפצפה כחול וכבל חשמל קרוע. חיברתי את הכבל לחשמל בצד אחד, את הצד השני הצמדתי אל ההגה בעזרת כף היד. למזלי הסיפור נגמר בכוויה ובקערת מים. אינני זוכר את המכה עצמה. אינני זוכר כמה זמן לקח לי להתאושש ולרוץ להורים.
לא רק בחלום הייתי משיג את מבוקשי. היתה פעם תוכנית שכולם התלהבו ממנה 90210. גם אחותי הגדולה מאוד אהבה את הסדרה. מאחות יקרה היא הפכה ליישות שמלמלה כל היום דילן, דילן. עבורי זה כבר חצה כל גבול, הייתי מוכרח לעצור את זה. יום אחד נכנסתי לחדרה והבטתי בקלפים של הסדרה על שולחן הכתיבה שלה. היו אלה קלפים מקרטון עם מסגרות כחולות ומסגרות ורודות. תמונות של כל מיני שחקנים הופיעו על הקלפים המתועבים הללו. שאלתי אותה: "רוצה דילן?" היא הנהנה שכן. אמרתי לה: "אין בעיה, אני אביא לך דילן". לקחתי ערימה של קלפים.
למחרת בבית הספר התחלתי להחליף קלפים עם ילדים אחרים, היה לי תנאי אחד בלבד, רציתי רק קלפים של דילן. לא דילן לא מעניין. מי שהתעקש להחליף איתי קלפים ללא תמונה של דילן נאלץ להיפרד מכמות גדולה יותר של קלפים. כך ביצעתי עוד ועוד החלפות של קלפים עם ילדים אחרים. בסוף היום חזרתי לאחותי עם ערימה ענקית של דילן. יותר כבר לא שמעתי ממנה על דילן. כנראה שכבר אז הבנתי שיותר מדי ממשהו מוריד את הערך שלו. תאכל כמה שתרצה בסוף תשבע. אך מה שעוד לא ידעתי זה שיש מצבים בהם המונחים מספיק או יותר מדי הם רק יריית הפתיחה.
אני מביט בילד שהייתי, ילד קטן עם חלומות גדולים שהתנפצו על שובר גלים אפל ועוצמתי. גם החלומות הפכו, במרוצת השנים, לכלי שרת של המחלה. היא ידעה להשתמש בי דרך אותם החלומות כדי להגיע למחוז חפצה. אם הייתי יכול לספר לילד הזה מה הוא הולך לעבור הוא היה צוחק. בחלומותיו הפרועים הוא לא היה יכול לדמיין מסע שכזה. הוא לא היה מקשיב לי, הוא היה עסוק בחלומות שלו.
אני מביט בצלקות שעל גופי, סימנים קטנים מבחוץ לאפלה הגדולה שרוחשת בפנים. אני מביט אל מעמקי החשיכה, מוכן לשלב הבא בחיי. אני מבין שאם ארצה להתקדם עליי להיכנס ולהתחיל לבחון. עלי לחוות מחדש פצעים ישנים, להניע להחיות. אני יודע שאתה נמצא שם בפנים ילד קטן שלי, אני בא אליך, אני פה בשבילך, אני פה איתך. אני אוחז בידי את לפיד התקווה שרכשתי בהחלמה. שיפצרתי אותו לזרקור מפיץ אור. אני מחזיק אותו בגאווה, הוא יאיר את האפלה ויסלק את החשיכה. אל תפחד, בוא הצטרף אלי, תן לי יד.
נכתב לפני שנה ו-8 חודשים
