מי יודע מה נותנת פרה?
(---)
בולשיט.
זה מה שנותנת פרה.
חרא. ושתן. ונודים.
ובעצם גם את זה היא משחררת, סתם, כי היא לא צריכה.
ואת כל השאר לוקחים ממנה.
את החלב, את הבשר, את העור, את העצמות, את הכוח.
אבל אותנו מחנכים להאמין שלפחות את החלב היא נותנת לנו מטוב ליבה.
בול-שיט. את זה אפילו לעגלים שלה היא לא נותנת. הם באים לקחת לה.
כן, נכון, נכון, אם הם לא יבואו לקחת העטינים שלה יתפוצצו מכאבים, נכון, אבל מישהו בכלל שאל אותה אם היא רוצה את העגלים האלה?
ואיזו פרה שפויה (ואולי גם איזו אישה שפויה) הייתה רוצה את כאבי הכניסה והיציאה של העגלים, ואת כאבי ההזנה והגידול שלהם, אילולי הטבע היה מכריח אותה?
אבל אותנו מחנכים להאמין שזה מה שהיא נותנת.
אז לא יפה לאכול בשר. וגם לא חלב. וגם לא נלבש עור. בסדר. אז לא נאכל. ונלך יחפים וערומים.
ודגים?
מה, זה שדגים לא באים אלינו כשאנחנו קוראים להם, ולא נענים לליטופים ולפוצי מוצי שלנו ולא מתחממים איתנו, ולא נותנים לנו לנצל אותם בעבודות השדה, זה אומר שהם נהנים שאנחנו קוטפים אותם מהמים וחותכים וטוחנים וממלאים ומטגנים אותם? והלובסטרים ממש נהנים עד מוות מהאמבטיה החמה שאנחנו עושים להם לפני שאנחנו מפצחים אותם.
נו טוב.
מוותרים.
ומלפפונים?
מישהו ניסה פעם לשאול את המלפפון אם הוא בכלל מרשה לנו לקחת אותו מאימא שיח, או להפריע לו להזדקן ולהירקב בנחת על חלקת האדמה, תחת השמש והגשם והרוח החופשי שהטבע נתן לו?
וזה שהעגבנייה מוכנה לתקשר איתנו עוד פחות מהדג, או מהפרה, זה כבר אומר שהיא בכלל מוכנה שננעץ בעגבותיה האדמדמות והדשנות את שינינו החפות מבשר? אה??
אה וואללה.
אז לא נאכל.
וואללה.
נכתב לפני 9 שנים
'אני רוצַה חיים אחרים!!'
'אז מה את צועקת עלי ככה? את לא חושבת שאת קצת חצופה?'
'לא! וא-ני רו-צה חיים אחרים!!'
היא אמיצה, הבחורה, חשבתי לעצמי. וזה קצת עניין אותי.
'למה?'
'ככה!'
'מה??'
'כן. ככה!'
כמעט פוצצתי אותה. אבל זה לא היה הזמן.
אז רק אמרתי לה ש'ככה, זה לא תשובה.'
'ב-א-מת?'
חשבתי שאני שומע צלילים נלווים של לעג בנימת קולה. לא לא. צריכים לקבוע גבולות. מיד על ההתחלה. 'אבל בעדינות,' הזהרתי את עצמי. 'בעדינות.' ולה אמרתי:
'סליחה?'
'מה סליחה.'
החזקתי את עצמי. סוף סוף אורחת שלי.
'אני אמרתי לך שככה זה לא תשובה…'
'נו?'
'אז למה את לועגת לי?' שאלתי, ולא הבנתי מה נפל עלי פתאום הגילוי לב הזה. למען האמת זה קצת הדאיג אותי. זו לא פתיחה טובה.
'א-ני?? לועגת לך?' וראיתי עליה שהיא ממש נבהלה. 'מה פתאום? אני רק התכוונתי להגיד לךַ שככה – זו דווקא התשובה הכי טובה…'
הרמתי גבה. אבל היא לא ראתה את זה. אז שאלתי במלים. והיא ענתה ש'כן, בגלל שאנחנו,' והצביעה עם הבוהן על החזה שלה, 'האנשים, את האמת - הרי אנחנו בינכה וכה לא יודעים.'
'נו אז מה?'
'מה נו אז מה! אז אם אנחנו לא יודעים את הדברים האמיתיים, אז כל התשובות שאנחנו נותנים, זה בינכה רק השערות או תירוצים. אז אם אתה שואל –למה אני רוצה – אז אני לא באמת יודעת לתת לך את התשובה. אני רק יודעת שככה אני רוצה.
ובגלל זה, ככה, זו התשובה הכי אמיתית והכי נכונה.
וזהו.'
והשתתקה.
ולקחה נשימה.
בחורה נבונה.
באמת אי אפשר לחיות בלי נשימה.
'טוב,' אישרתי ששמעתי אותה. 'אבל בכל זאת הייתי מבקש שתנסי להיות קצת יותר ספציפית. הרי בסך הכל את באת אלי עם בקשה לא קטנה.'
מארשת פניה היה ניכר בה שהצלחתי לאבד אותה. 'ביקשת חיים אחרים,' הזכרתי לה. 'ואני בכל זאת מבקש שתשתדלי לתת לי סיבה.'
'אוך! ב-אמת. כאילו שאתה לא יודע…'
עוד פעם עיצבנה אותי. ככה מדברים? לא לימדו אותה הליכות ונימוסים? אבל החלטתי לוותר, בנתיים,
על האיך, ולהתרכז רק במה.
'מאיפה את יודעת אֵת מה שאני יודע?'
'מה??'
הרחבתי קצת את השאלה. 'את בטוחה שאני יודע על מה שקורה לך. ואני רוצה להבין, מאיפה לך לדעת בכלל על מה שאני יודע, ועל מה שאני לא יודע?'
'אוף. גם קודם הבנתי אותך. אבל תגיד, אתה מתחכם איתי?'
עכשיו היה תורי: 'מה??'
'כן,' ירתה. 'הרי כולם יודעים שאתה הכל יודע. אפילו קוראים לך ככה. אז מה אתה עושה את עצמך שאתה לא יודע?'
ציוויתי על עצמי להירגע.
ואחר כך שאלתי אותה:
'אהה. כולם. עוד פעם הכולם הזה. אז מאיפה כולם יודעים את מה שאני יודע או לא יודע?'
לרגע נראתה אובדת עצות. ואחר כך התחילה: 'טוב, תשמע…',
ונשתתקה.
חיכיתי. דווקא מאוד רציתי לשמוע את התשובה שלה.
אבל היא רק אמרה 'אוף… גם כן…' והשפילה את ראשה. ואחר כך התחילה לזוע על ברכיה בחוסר מנוחה.
ופתאום היה נראה שהגיעה להחלטה.
היא קמה, יישרה בליטופים את החצאית שלה, נופפה לי 'ביי', ופנתה לעבר היציאה.
ולפני שיצאה, הסתובבה ואמרה 'אַה, תסלח לי, אבל נזכרתי שאני נורא מאחרת לפגישה.'
אבל היא עוד חייבת לי תשובה…!
אז צעקתי אחריה – 'מחר, באותו מקום באותה שעה!'
למחרת היא לא הגיעה. וגם לא ביום שלאחריו.
ידעתי. למה שתבוא? הרי היו לה יומיים טובים. אבל אני עדיין רציתי ממנה תשובה.
אז היה לה קטנוע, שקנתה בשתי המשכורות הראשונות שלה. גרוטאה. בקושי הסיע אותה הלוך וחזור לעבודה. אבל היא אהבה ללטף אותו בגאווה.
אז בלילה שרפו לה אותו.
ועל הבוקר היא באה אלי חזרה.
'ראית מה עשו לי אתמול?' צעקה.
'נניח. אז מה?'
'מה אז מה! אני רוצה ממך תשובה. למה עשו לי את זה!!'
אהה. עכשיו היא רוצה ממני תשובה.
'מה זה משנה?'
'תשמע. אני באמת לא מבינה אותך. בסך הכל אני בחורה טובה ולא מזיקה. אז למה מגיע לי שישרפו לי את הקטנוע שלי?'
'ואני עדיין שואל,' המשכתי לעמוד על שלי, 'מה זה בכלל משנה?'
'מה?'
'אם תדעי או לא תדעי.'
היא נראתה כאילו היא הולכת להוציא לעצמה את כל השערות מהראש. ואחרי כמה נשימות עמוקות נתעשתה.
וחשבה.
ואחר כך התחילה לגמגם לי את המחשבות שלה.
'אה, תראה, א-אני באמת לא יודעת מה לענות לך על זה. אני באמת לא יודעת מה זה משנה, אם אני אדע או לא אדע למה בדיוק עשו לי את זה. אבל אתה יודע, יש לי מן כזאת הרגשה… אנ'לא יודעת. אני פשוט צריכה לדעת. אני פשוט מרגישה…שזה נורא לא פייר שקורים לי דברים ואני לא יודעת למה הם קורים.'
ושוב נשתתקה. ולפני שהספקתי לענות לה או משהו, היא שוב דיברה: 'ואתה יודע מה, אולי זה באמת לא משנה. אבל דבר אחד אני יודעת - שקודם כל - א-ני רו-צה את ה-קט-נוע ש-לי ב-ח-ז-רה!!'
אוהו. באמת בחורה אמיצה.
'אז מה את רוצה ממני?'
'שתחזיר לי אותו!!'
'ולמה שאני אעשה את זה?'
'כי אתה יכול!'
יופי. חזרה לדברים הבאמת מעניינים.
'תראי. בפעם שעברה היית משוכנעת שאני יודע את הכל. ועכשיו את בטוחה שאני גם יכול הכל…', ורציתי לשאול אותה עוד פעם, מאיפה היא יודעת עלי הכל, אבל, היא נכנסה - לי - באמצע הדברים,
בצעקה.
'מה אתה רוצה מהחיים שלי מה. למה אתה מסבך אותי. מה כבר ביקשתי ממך??'
'חים אחרים,' הזכרתי לה.
'אתה יודע מה, תשכח מזה. אני כבר לא רוצה. רק תחזיר לי את הקטנוע שלי, וזהו.'
'זה חיים אחרים.'
'לא נכון. זה רק קטנוע.'
'בחיים האלה, כבר אין לך קטנוע,' הסברתי לה.
קמה באחת, והתחילה לרקוע ברגליה. כמו ילדה קטנה. והיתה כזאתי חמודה. ממש אהבתי אותה.
ואחר כך תפסה את התיק שלה שהיה זרוק על הספסל שלידה, וברחה.
למחרת היא חזרה.
'תסלח לי שאני שוב פעם מטרידה אותך. אבל נורא קשה לי ככה… תגיד, למה אתה לא מוכן להחזיר לי את הקטנוע שלי. מה, אני כזאת רעה?'
כמעט חיככתי את הידיים שלי בהנאה. זה מתחיל להיות מעניין…
'ומה זה משנה?'
כבר הכרתי אותה, וחיכיתי להתפרצות. אבל כנראה שהפעם היא באה מצויידת בהמון סבלנות, ורק שאלה אותי בפשטות: 'למה בדיוק אתה מתכוון?'
'אם את טובה או רעה,' הסברתי לה.
היא הגישה את ידה לראשה. אבל רק גירדה. ואחר כך אמרה: 'תשמע. אם קורים לי דברים רעים, אז זה סימן שקודם בטח עשיתי דברים רעים, לא?'
התחלתי להיות מבסוט ממנה. לפחות היא כבר שואלת, במקום לקבוע עובדה. אבל אני, הייתי צריך לענות דווקא בשאלה. 'ולמה את חושבת שבכלל יש קשר בין מה שעשית למה שקורה?'
'כי זה הגיוני, לא?'
'כן? לפי ההגיון של מי?'
היא זקפה אלי, למעלה, זוג עיניים גדולות, תמהות, ואמרה, 'אהה…' ואחר כך התיישבה בישיבה מזרחית. וחשבה.
'אֵה,' ניסתה, והפסיקה, ושוב נתכנסה למחשבה. ושוב התחילה, ושוב נשתתקה. הנחתי לה.
'אני חושבת שאני מתחילה לתפוס,' אמרה. 'אתה מנסה להגיד לי שההגיון שלנו, זה לא בדיוק ההגיון שלך?'
'זה משנה?'
יואו, איך שהבחורה הזו ריסנה את עצמה. ראיתי. ולקח הרבה זמן, עד שפתאום היא אמרה: 'אתה רוצה אולי להגיד שאם אני מבינה או לא מבינה אותך, זה בכלל לא משנה…' והפסיקה.
ושוב חזרה: 'זאת אומרת, אם אני בקושי יודעת עלי, אז מה אני כבר יכולה לדעת עליך… אוף!
נורא קשה לי.
ממש קשה לי עם זה…
כי אולי מה שאתה רוצה לגיד לי, זה שכל מה שאנחנו יודעים על מה שאתה יכול ויודע, זה בסך הכל רק מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים. אבל בעצם, זה לא באמת אומר שום דבר עליך.'
הסתכלה למעלה, כאילו שציפתה לראות שם מישהו, וגירדה קצת את סנטרה, ואחר כך אמרה, לאט לאט, ובלי הטעמה:
'ואולי אתה בכלל לא רוצה לגיד לי כלום? ואולי במשך כל הזמן הזה, אני מדברת בעצם רק איתי, ובכלל לא איתך…?'
אבל על זה, כבר לא רציתי, או לא יכולתי, או לא ידעתי, או לא הייתי, או אולי כן לתת לה תשובה.
נכתב לפני 15 שנים
הי חברים
סתם בליל אמש רצו לי דימויים בראש, והקלדתי אותם.
בינות לשיחים הנמוכים מרוּבצת האדמה הלחה פגרי מלפפונים. מהם מבותרים, וכבר אוחז בהם הרקב בשלל צבעי לובן, מהם בשלבים שונים של גסיסה.
תולעים, שאינן מבחינות בין אלה לאלה, רוחשות, מלעסות, מטילות ביציהן בפצעים.
אדווה של צחנה מתוקה מתערסלת באוויר התכול. עָלוָות הברושים מתבדרת בפאתי החלקה.
אִירִינה, מכינה את עצמה לדלג מעל שיח. יהואש מושיט את ידו, תומך במרפקה. אירינה מדלגת דילוג קטן, ונעצרת, סבה על עקבה, משפילה מבטה אל השיח, שעדיין אוחז פגרי מלפפונים קטנטנים, מסוּכָּכים תחת ענפיו הכומשים.
'תראה', היא מצביעה בסנטרה על השיח, 'ממש באמצע ההנקה'.
'אמהות,' רוטן יהואש. 'בכל מקום, אמהות'.
נכתב לפני 15 שנים ו-10 חודשים
